תפוח ביום כיפור

"לא צם" עניתי לשאלה שנשאלתי בערב יום כיפור, ותמיד ביום שלמחרת הצום באה השאלה "איך עבר הצום?". מה אכפת לשואל אם צמתי או לא, האם הצום הוא הכפרה? או שמא לשואל יש חלק בסקר? שאלות מסוג זה נשאלות באופן תדיר ומטרתן אחת - מציצנות. ספרו של יצחק לבנון "על כל שאלה תשובה" (הוצאת דבר לילדים ועמיחי, 1959) נמצא על מדף הספרים שלי. יצחק לבנון היה סופר ומתרגם, חיבר ספרי מדע לנוער, עיבד ותרגם, והעמיד לרשות הנוער העברי ספרי יסוד שהיו חסרים אז מאוד. ספריו נועדו להרחיב את הידע של הנוער. נזכרתי בו ובספרו הנ"ל כי לשם הספר יש משמעות בעיני לשאלות המציצנות. גם לחרדים יש על כל שאלה תשובה. נסו ותיווכחו. אלא שלחרדים תשובות שאבוי לו לשואל אם יערער או יהרהר על תשובתן.

רונית, תאומתי, ואני חווינו את יום הכיפורים בשכונת מונטיפיורי. בין ביקור בבית הכנסת לבין המנוחה בבית היינו רוכבים על אופניים בשכונת ילדותנו. לואדי, שלימים הפך לנתיבי איילון, אסור היה להגיע, שלא לדבר על לחצות לכיוון שכונת ביצרון. "יש שם נחשים", אמרה אימא. חצינו גם חצינו. הזיכרון החקוק בי היטב הוא תפוח של יום כיפור. רונית תמיד חלמה על ביס מתפוח, ודווקא ביום כיפור. כמה נגיסות בתפוח, כמה היו חסרות באותם צומות. מאז בשבילי יום כיפור הוא יום התפוח.

הליגה למניעת כפייה דתית הייתה ארגון שהתקיים משנת 1951 עד תחילת שנות השבעים, נלחם בכפייה הדתית בישראל ודגל בהפרדת דת ומדינה. בשנות ה-40 עלתה השאלה איך תיראה המדינה העברית: מדינה דתית-מסורתית או מדינה חילונית. ביישוב העברי היו אנשים דתיים שרצו להמשיך את אורח החיים של הדת היהודית, במיוחד אנשי היישוב הישן, לעומתם רוב היישוב החדש ובמיוחד שכבות הפועלים, המורים, הקיבוצים והצעירים, היו בעד מדינה חילונית ביסודה המכבדת את הדת. דוד בן-גוריון ביקש לאחד את כל כוחות היישוב, וכאשר היה ברור לקראת הדיון באו"ם שהמדינה עתידה לקום, חשוב היה לו שגם הדתיים ישתתפו במאבק המדיני. הוא ניהל איתם דו-שיח, ושלח את "מכתב הסטטוס קוו" לארגונים הדתיים. במכתבו הבטיח ארבעה דברים:

שבת - יום המנוחה השבועי יהיה יום השבת.
כשרות - תתאפשר שמירה על דיני הכשרות במטבחי המוסדות הממלכתיים.
דיני אישות - ענייני נישואים וגירושים ייעשו בבתי דין דתיים מיוחדים.
חינוך - אוטונומיה מלאה תהיה לכל הזרמים בחינוך, אבל ייקבע "המינימום של לימודי חובה" שיהיה משותף לכולם, במקצועות עברית, היסטוריה ומדעים.

הליגה למניעת כפייה דתית החלה לפעול בירושלים בשנת 1951 ובין מייסדיה היו עוזי אורנן, חבר הכנסת ערי ז'בוטינסקי ועורך דין צבי שוורץ. מלחמת ששת הימים השפיעה על פעולותיה של הליגה. ישראל כבשה את יהודה והשומרון, ובהם אתרים שחשיבותם הדתית רבה. בעקבות כיבוש השטחים התגלעו חילוקי דעות בליגה שמנתה קודם לכן אנשים מכל גווני הקשת הפוליטית.

גוויעת הליגה הייתה הדרגתית, ובשנות ה-70 נתנו גם ארגונים אחרים את חלקם למאבק שהליגה החלה אותו. נוסדה אז מפלגת "רצ" ששינתה אחר-כך את שמה ל"מרצ", "התנועה החילונית הישראלית" וכן רשימת "שינוי". ארגונים אלה פעלו למען הפרדה בין המדינה ובין הדת. התרומה העיקרית שלה הייתה החדרת המושג "כפייה דתית".

יוסי שריד שכיהן כשר החינוך בממשלת ברק (99'-01') ופרש ממנה בעקבות סירובו לאשר העברת כספים עודפים למוסדות החינוך החרדיים של שס פרסם מאמר ב-7.10.2011 בדה-מרקר ועיקרו, לטעמי, חומת ההפרדה בין החרדים לבין החילוניים גבהה הרבה מעבר למה שייחלו מנהיגינו. נוצרה מערכת חינוך בתוך המערכת הממלכתית שמכשירה תלמידות ותלמידים בלי לימודי ליבה מלאים. התוצאה היא שלא יהיו מסוגלים לצאת אל החיים האמיתיים, וייגזרו עליהם חיי גטו תרבותי וכלכלי, שעניות רוח וחומר ינוונו אותם. ולהשלמה אוסיף שיחריפו את ההבדלים התרבותיים בין חרדים ובין חילונים.

ההיסטוריון יואל רפל כתב בשנת 1998 מאמר בשם "היכן הסטטוס קוו?" שתמציתו המונח 'סטטוס קוו' הוא ביטוי מסכת היחסים בין דתיים לחילוניים בישראל והשתקפותם במסגרות ממלכתיות. אבי המונח הוא כנראה ד"ר זרח ורהפטיג, שאמר בשנת 1947 כי "הבעיות הדתיות הכי חשובות הזקוקות לסידור קונסטיטוציוני הן ההבטחה לשמירת יום המנוחה - שבת, תחיקת המשפחה והמעמד האישי, לרבות סידור ענייני ההקדשות, וארגון הקהילות והרבנות. מתקבל על הדעת שבכל העניינים האלה, תהיה הבטחת ה'סטאטוס קוו' הפתרון הרצוי". מכתב הסטטוס קוו נכתב ונחתם על-ידי דוד בן-גוריון בהיותו ראש הסוכנות היהודית ועל-ידי שני רבנים חברי הנהלת הסוכנות היהודית כשלנגד עיניו של בן-גוריון עמדה המטרה העיקרית והיא הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ראוי לזכור כי המכתב בא על-רקע חשש מהתנגדות אגודת ישראל להקמתה של המדינה. המכתב ציין את חובתה של המדינה שתקום להבטחת חופש המצפון במדינה לכל אזרחיה וכי לא תהיה מדינה תיאוקרטית.

הסטטוס קוו נועד ליצור מצב בו נשמר מרקם יחסים עדין בין שני גורמים או יותר. הוא ראוי לחידוש, להתאמה, שלא לדבר על חוקה שתגדיר באופן ברור את הגבולות. מה כן ברור? ברור שלסטטוס קוו ה"היסטורי" אין תוחלת. אף מדינות מוסלמיות מפנימות אט-אט כי יש להפריד בין דת ובין מדינה, למרות שתמיד תהיינה כאלה שבראשן יצוץ מנהיג שינסה לסחוף חזרה לפונדמנטליזם. מרקם היחסים העדין והנפיץ בין דת ובין מדינה הוא הגורם העיקרי למשברים ולמלחמות. אינני תומך בתנועות קיצוניות לא מימין ולא משמאל, בוודאי לא בליגה למניעת כפייה דתית שגוועה. את עקרונותיה של הליגה נטלו חלקית מפלגות שאף הן גוועו. אין בגוויעתן של אלה כדי לומר שידם של אלה חזקה יותר. יש בכך משום אמירה ברורה שלא זו הדרך.

משאלים עדכניים מערב יום הכיפורים תשע"ב מלמדים שכ-80% מהישראלים במדינת ישראל טענו שהם צמים. בשנת תשע"א לפי סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה צמו למעלה מ-70%. מנתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בספטמבר 2011 עולה כי חמישית מהיהודים החיים במדינה דיווחו כי התקרבו לדת בשנה האחרונה.

גם בסקרים אלה אין תשובה ברורה, שכן יש להפריד בין מסורת לבין דת, יש להפריד בין קיומן האישי של מצוות על-ידי כל אחד מאיתנו.

המוצא היחיד שיביא לחיים בהרמוניה ללא שבירת מוסכמות חברתיות הוא הפוליטיקה. הוצאתן של המפלגות החרדיות מהקואליציה, אי-שילובן בהסכמים קואליציוניים, שיחיו באופוזיציה.

אין ברירה, פעם פתחת את הדלת לא תוכל להוציאם, אבל לאופוזיציה? למה לא.

בדרך זו תיעלם "תרבות" העברת הכספים והשנור ונוכל לחיות כעם חופשי בארצנו.

וכן, מותר לאכול תפוח ביום כיפור.