שובל ביקשה שאזמין אותה לארוחת בוקר, וכך בבוקרו של ערב חג ישבנו אחייניתי ואני בבית הקפה שהוא משרדי בשבועות האחרונים. זה המקום לפגוש, להכיר, להתחבר לאנשים. שמחת אמש ניכרה על פני האנשים - גלעד עוד מעט בבית, ובית הקפה הכין את הסוכה לארח את האושפיזין. חשתי באווירה החגיגית באוויר שנמהלה בריח הגשם הקרב ובריח הקפה. שובל אוהבת SPACE, כדבריה, כשכוונתה להבנתי היא למרחב מחייה משלה, לזמן שלה, למחשבות שלה, לעצמה. קל להתחבר למילה SPACE במשמעות לעיל, כי כולנו אוהבים להיות חופשיים. ויש באמירה דגש רב על החופש: לבחור, להחליט, לעשות. במובן מסוים אל תלחיץ אותי, תן לי זמן לחשוב.
במרחק הזמן, קצר כארוך, היצרים רגועים יותר. אני מוצא את עצמי מוכן ומזומן לשינויים שבעבר היו גורמים לי להתרעמות, לכעסים. מהמקום הנקי יותר ההחלטות שמתקבלות מחושבות יותר, נטולות השפעות חיצוניות עוינות. ה-SPACE ששובל קוראת לו הוא הצורך הקיומי שלי, כמו של אחרים, לבחור ולהחליט, להשלים ולקבל, לתכנן ולעשות. לכן כששובל שאלה לדעתי על ירידה מהארץ, לא הבעתי התנגדות. תנסי, תחווי, אולי תמצאי את עצמך דווקא מחוץ לגבולות מדינת ישראל.
שיחת טלפון באמצע ארוחת הבוקר עם שובל סימנה עבורי כמה חשוב מרחב המחייה האישי, הפרטי. כמה נחוץ הריחוק, לעתים, לאדם, על-מנת לקבל החלטות נכונות עבורו, נקיות ונטולות השפעות של גורמים בעלי עניין כזה או אחר. קרן עודדה אותי, תמכה בדרכי, והיה בדבריה משום נחמה לדרך החדשה שלי.
שיחתי עם קרן נגעה גם לגלעד שליט שמטבע הדברים נושא שחרורו הקרב נכנס לכל שיחה. שנינו תומכים ושמחים לשחרורו ללא קשר למחיר. אבל דעתנו מוטרדת בעיקר מה-SPACE שכה נחוץ לגלעד. הבחור יוצא מחושך לאור, ישלים פערים של 5 שנים, יוקף בתקשורת ללא הרף. המירוץ המטורף סביב מי יראיינו ראשון, מי יסחט סיפור, חיוך, דמעה מעסיק לא מעט אנשי תקשורת צמאי כותרות. זהו מבחנו האמיתי של הציבור - הערבות ההדדית - תנו לבחור מרחב מחייה. הבה נניח לגלעד לחזור אט אט לחיי שיגרה ולהשלים את הפערים.
ארי שביט פרסם מאמר בשם "ניצחונה של הסולידריות הישראלית" (הארץ, 12.10.2011): "הנכס האנושי והביטחוני של ישראל הוא תחושת הערבות ההדדית, שאזרחיה וחייליה חשים אלה כלפי אלה. למרות כל הסיבות הטובות להתנגד לעסקה, ללא תחושת הערבות הזו אין משמעות לחיינו כאן". יש שמשווים את השמחה והערבות ההדדית להכרזת המדינה. ברור לי שזו השוואה שנובעת בעיקר מהאושר העילאי שמפעם בקירבנו כעת. תחושות שכה חסרות לנו בחברה הישראלית בחודשים ובשנים האחרונות. גלעד הוא הבן של כולנו אבל בעיקר בן למשפחתו שפעלה בנחישות ובמסירות לשחרורו. כל מחיר שאנו משלמים שווה את החזרת האמון במדינה ובמנהיגיה, בצבא ובמפקדיו, בערבות ההדדית של כולנו כעם אחד.
הדמיון הפורה מעלה תמונות של רגע ירידתו של גלעד מכבש המטוס, מהמוני ישראל העומדים בצירים המרכזיים, מניפים דגלי ישראל ושלטי תמיכה ואהבה בעוד גלעד ומשפחתו עושים דרכם הביתה למצפה הילה. נשב מול המסכים, נצא לצמתים, נהיה איתו ברגע המרגש. הבה נעצור לרגע וננסה לחשוב מה עובר בראשו של גלעד. לו, חס וחלילה, אנחנו היינו במצבו האם לכל הטקס הזה היינו מצפים? קשה להשיב, אך ברור שהסולידריות פרצה ותגבר ביום הגעתו באופן טבעי. וביום שאחרי אני מצפה שנניח לבחור להתאקלם ונחזור לענייני היום-יום שעודם מטרידים אותנו.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
