גילה לא הייתה מעודה ג' מבית הנשיא. היא זוהתה בשמה, במעמדה ובתפקידה כאשת נשיא. המעשים שבגינם הופלל והורשע ושבגללם נגזר דינו לשבע שנות מאסר הפכו גם אותה לקורבן מעשי האונס שהוא הורשע בהם.
גם אותה הפך
משה קצב לקורבן של אונס. בעוד מי שקורבנות האונס שקצב הואשם והורשע בו נותרות – וטוב שכך – אנונימיות (להוציא את האות הראשונה של שמן הפרטי, שהפך זה מכבר למאפיין ולסימן ההיכר שלהן אבל לא הסגיר את זהותן),
גילה קצב מסתובבת, אם בכלל, מעתה ועד עולם כאשר אות קין טבוע על מצחה. נגזר עליה לשאת את חרפת הקלון שהמיט עליה בעלה עד יומה האחרון.
גילה קצב לא אשמה בדבר. אני מבקש להניח, כי היא לא ידעה דבר על מעלליו הפליליים של בעלה. אם הגיעו לאוזניה בדלי שמועות על אודות מעשיו האסורים, היא סירבה, כמשוער, להאמין לא רק בנכונותם אלא בעצם היתכנותם. מן הסתם לא עלה בדעתה, כי האיש שמתגורר בתוך משכן זכוכיות מנפץ את זגוגיותיו.
גילה קצב היא אחד הקורבנות האומללים של הטרדותיו המיניות הנפשעות של בעלה. הוא לא היה נשיא ורוח. הוא היה נשיא וגוף. נשיא וניאוף. מעתה ואילך מתחילה הספירה לאחור, שגם אותה, וזו, אולי, הנחמה היחידה, סופרים לפנים, אל העתיד, של שבע השנים הרעות, האיומות. שבע שנות גיהינום עלי אדמות.
להניח לה לנפשה עלינו לאפשר לה לחיות חיים סבירים בסביבה בלתי אפשרית. עלינו להניח לה לנפשה, לא לשאול דבר, כי אין מה לשאול. עלינו להניח לה לחיות כאחת האדם, אזרחית חופשייה ונורמטיבית, אשר ראויה לחמלתנו השקטה, החמלה השמורה בנו לקורבנות אונס באשר הן.
מעתה ועד עולם תהיה גילה קצב עקודה אל הצלב שאליו מסמר אותה בעלה. מעתה ועד יכלו חייה, בין אם ירצה את כל שבע השנים, בין אם תקוצר תקופת המאסר ובין אם יזכה לחנינה – לעד, לדראון, ייוותרו הבושה, החרפה והקלון.
הלב יוצא אליה – מדמם בכי. אין מילים. היי חזקה, גילה.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
