האם על ישראלים ואמריקנים תומכי ישראל להאמין למילתו של נשיא האמריקני
ברק אובמה, כשהוא אומר - כפי שעשה לאחרונה בוועידת איפא"ק בוושינגטון - "אני אגבה את ישראל"? לא.
זהו נשיא שבזמנו נלחם בציפורניו נגד אותן הסנקציות על אירן, שבזכותן הוא משתדל עתה לקטוף רווח פוליטי. זהו נשיא שירש מממשל בוש את תוכנית הסיוע הביטחוני לישראל שבו הוא מנפנף עתה כהוכחה למחוייבותו "חסרת התקדים" למדינה היהודית. שר ההגנה שלו מטיל שוב ושוב ספק ביעילותה של אופציה צבאית אמריקנית נגד אירן, גם כשהנשיא מתעקש כי אופציה כזו נשארת "על השולחן". יועציו הבכירים לביטחון לאומי שבים ומזהירים את ישראל לא להתקיף את אירן, אפילו בעודו טוען כי אינו "מתיימר להגיד (למנהיגי ישראל) מה טוב להם".
אה כן, ומזכירת המדינה שלו עונה על שאלה שהיפנה אליה סטודנט תוניסאי על פוליטיקאים של ארצות-הברית המחזרים אחרי "הלובים הציוניים", באומרה כי "דברים רבים נאמרים במערכות בחירות שאין לייחס להם יותר מדי תשומת לב". נראה כי לא עלה בדעתה לערער על עצם ההנחה שבבסיס השאלה.
אך אם עדיין מחפשים ראיות לחוסר כנותו של אובמה ככל שהדברים נוגעים לישראל, כדאי להתייחס למה שאומרים עליו חסידיו.
קחו את פיטר ביינרט, תומך לשעבר במלחמה בעירק, שהמציא את עצמו מחדש כמצליף ליברלי של ישראל ושל הזרם המרכזי של הציונות. ביינרט עומד בחודש הבא להוציא לאור ספר בשם "The Crisis of Zionism” ("משבר הציונות"(, שדי בפרק החמישי שלו על "הנשיא היהודי" כדי להצדיק את רכישתו.
ביינרט טוען כי אובמה הגיע לדעותיו על ישראל לא כל כך בהשפעת אנשים כמו חברו רשיד ח'לידי או הכומר ג'רמיה רייט, אלא קיבל את חינוכו בנושא ישראל דווקא מחבורה של יהודים שמאלניים קיצוניים בשיקגו, ש"נטעו באובמה ראייה מיוחדת וחתרנית על זהותם של יהודי אמריקה ועל המדינה היהודית".
מוריו הרוחניים של אובמה
במרכז חבורה זו, מסביר ביינרט, היה רב משיקגו בשם ארנולד ג'ייקוב וולף. ב-1969 ארגן וולף הפגנת תמיכה בבית כנסת בפנתר השחור בובי סיל. בתחילת שנות ה-70' הוא הקים ארגון שנפגש עם אש"ף של
יאסר ערפאת - זה היה כ-20 שנה לפני שערפאת הודיע רשמית כי הוא נוטש את דרך הטרור. בתחילת שנות ה-90' הוקיע וולף את בניית מוזיאון השואה בוושינגטון.
וב-1996 הרב "היה אחד מתומכיו המוקדמים והבולטים ביותר (של אובמה)", כשהתמודד בבחירות לסנט של מדינת אילינוי. יותר מאוחר תיאר וולף את השקפותיו של אובמה על ישראל כ"תואמות את הקו של
שלום עכשיו" - ארגון בעל היסטוריה ארוכה של הטלת האשמה בסכסוך הערבי-ישראלי על ישראל.
לפי ביינרט, לאובמה היו עוד מורים רוחניים יהודיים. אחת מהן הייתה בֶּטִילוּ זלצמן, שאביה, היזם פיליפ קלוצניק, הצטרף לוולף ב"הינתקות מממשלת ישראל בשנות ה-70'". זלצמן, כותב ביינרט, "עדיין רותחת מרוב עויינות כלפי קבוצות יהודיות של הזרם המרכזי", ואחר כך הפכה פעילה בקבוצות פוליטיות יהודיות שמאלניות כמו ג'יי סטריט. בין יתר הדברים, היא זו ש"ארגנה הפגנה נגד מלחמת עירק, שבה הכריז אובמה על התנגדותו לפלישה אמריקנית".
זלצמן גם הציגה בפני אובמה את דיוויד אקסלרוד, תורם ותיק של
הקרן החדשה לישראל. כדי לטעום מעט מהשקפת עולמה של הקרן, הרי שמברק מ-2010 שחשף וויקיליקס מציין כי דירקטור בקרן אמר לפקידי השגרירות האמריקנית בתל אביב, כי "היעלמותה של מדינה יהודית לא תהיה טרגדיה כפי שחוששים ישראלים, היות שהיא תיעשה יותר דמוקרטית".
דברים אחרים שאנו לומדים מביינרט על מגילת היוחסין האינטלקטואלית של אובמה: כסטודנט באוניברסיטת קולומביה, הוא חידד את התעניינותו בקולוניאליזם בכך שלמד אצל הפרופסור-החתרן הפרו-פלשתיני אדוארד סעיד. ב-2004 אובמה "מתח ביקורת על המחסום שנבנה כדי להפריד את ישראל ואת התנחלויותיה העיקריות משאר הגדה המערבית" - כשב"מחסום" הוא מתכוון לגדר הביטחון שלמעשה חיסלה את גל פיגועי-ההתאבדות שגבה אלף חיי אדם בישראל.
לפי אחד ממקורותיו של ביינרט, אנו גם לומדים כי הדיפלומט הוותיק דניס רוס הועלה על סיפונה של מערכת הבחירות של אובמה כחלק ממה שביינרט מכנה "אסטרטגיית ההתחסנות של אובמה". אין זה מפתיע אפוא כי רוס היה דמות שולית בממשל, לפני שעזב לפני שנה.
לטענתו של ביינרט, כל אלה מהווים הוכחה שעמדותיו של אובמה תואמות את הדעות האותנטיות של הקהילה היהודית האמריקנית בכל הנוגע לישראל, אך הוא אינו מתואם עם המנהיגות של הארגונים היהודיים. עדיין, עולה התהייה מדוע אותם ארגונים שדווקא מתואמים עם ההשקפות "האמיתיות" הללו, מוצאים לעצמם רק לעיתים רחוקות בסיס נרחב של תומכים.
אך השאלה החשובה אינה גישותיהם של יהודי אמריקה כלפי ישראל, אלא יושרו של הנשיא האמריקני. האם הוא אומר את האמת כשהוא מציג את עצמו כידיד ישראל מן הזרם המרכזי - או שהוא רק שותק וקונה זמן? בהסתמך על ספרו האוהד של ביינרט, נאומו של אובמה בוועידת איפא"ק היה תרגיל אחד ארוך בציניות פוליטית.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
