בעוד שהארץ כאן גועשת בהמשך להערכותיו של "מטיל הסכינים", כי היכולת והמוכנות האירנית לפצצה תבשיל "רק" בעוד שלוש שנים, או אולי שנתיים - שוכחים את ה"תרחיש הרציונלי" ביותר...
בעוד שאדמירלים במדים (אך עסקנים בנשמה) מכריזים בפנטגון כי "אין השעה מתאימה", שורפים דלקים (שהולכים ומתייקרים כתוצאה מאוזלת היד) ברכבת אווירית לישראל שמטרתה לכופף ידיים ולסובבן יפה אל מאחורי בגב, ובעצם מוכיחים כי לג'ון ג'י מק'קלוי יש ממשיכי דרך בשפע - מתעלמים מהתרחיש הפשוט, המיידי ו"הרציונלי" ביותר:
מי אמר שלאירני דרושה פצצה גרעינית נקייה?
בהתחשב בכך שהאירני כבר הודיע שאחת דינה של ישראל, להשמדה (אנשים רציונליים, כידוע, דבקים במטרות מוכרזות וגלויות), הבה נחשוב על התרחיש הרציונלי הבא:
ייקח האירני את החומר שברשותו, יהפוך אותו לכמה "פצצות מלוכלכות", כלומר פצצות "רגילות" שמוסיפים לה פסולת גרעינית וחומרים רדיואקטיביים, הגורמות, בנוסף על הנזק הקונבנציונלי, זיהום גרעיני על פני שטח נרחב, שנזקיו עלולים להתרחש לאורך זמן, ובעיקר - פאניקה. הוא יטעין כל פצצה כזאת בראש טיל, מרופדת בכמות מכובדת של חומר נפץ ומרעום להבטחת פיזור אופטימלי בגובה הנדרש בגבול רמת-גן - תל אביב.
מדוע "לבזבז" ולכלות על היהודים פלוטוניום בפיצוץ גרעיני "נקי", שיהרוג אולי 50 אלף באפקט חג-חד-פעמי חולף, כאשר אפשר "ללכלך" רדיוס של עשרות ק"מ גם בחומרים רדיואקטיביים אחרים, שיהפכו את שפלת החוף לשוממים מנפש יהודית לאלפי שנים?
במאמר מוסגר, זהו המקום לציין כי פרופ' אלווין רדקובסקי (שהיה המדען הראשי ואחראי פיתוח כור-ההינע של הצוללת הגרעינית הראשונה "נאוטילוס"), טען כי המענה לדרישה (לגיטימית לכשעצמה) של מדינות המבקשות לייצר אנרגיה גרעינית, הוא מעבר לשימוש בתוריום (במקום אורניום), אשר אינו מאפשר "דגירה" (כדוגמת התהליך הכור בבושאר) לשם ייצור פלוטוניום, שהוא חומר ביקוע לשימוש צבאי.
לא תהיה "מכה שנייה"
ונחזור לתרחיש הבלהות: האיזוטופ, כמו פלוטוניום לדוגמה, כחלק מאי-יציבותו, פולט קרינת אלפא, ביתא, גמא ו"הפצצת" אלקטרונים, פרוטונים ונויטרונים (תוצרי ביקוע איטי המתרחש בו) אשר קורעת שרשראות די.אנ.איי. וגורמת נזקים נוספים, כאשר זמן מחצית החיים שלו (אינדיקטור למהירות היעלמותו) הוא לא אלף ולא אלפיים שנה (וזאת בהתייחס להיסטוריה היהודית), כי אם אלפים רבים של שנים. כל איזוטופ וספקטרום פליטתו וזמן מחצית חייו. בסדרי גודל שכאלה, ברור כי אין הבדל אם מדובר בחמשת אלפים, עשרת אלפים או יותר. גם ברור כי לא כל האיזוטופים "נבזיים" ומסוכנים במידה שווה, והדבר בא לידי ביטוי גם במאמריו של פרופ'
עוזי אבן, כימאי בהשכלתו, אודות אירוע פוקושימה ביפן בהשוואה לזה של צ'רנוביל וסיכויי שיקומם.
דוגמה מטלטלת היא הפגיעה בסוכן ק.ג.ב. שערק לבריטניה אלכסנדר ליטביננקו (Alexander Litvinenko), שכפי הנראה הורעל ב-2006 על-ידי עמיתיו לשעבר בכמות מזערית מאיזוטופ רדיואקטיבי של היסוד פולוניום בעת ביקור במסעדה, נפל למשכב ומת תוך מספר שבועות. גם בין המזהמים ישנם כאלה שמידת פגיעתם פחות קשה לטיפול ושיקום, וישנם "מנוולים" יותר. לא ניתן להיכנס לעובי הקורה במסגרת זו, אך יש לקוות שהאמונים על תרחישי הדמייה ותרגול של מצבי החירום עושים את המיטב.
יקשו המומחים, הלא "האויב הרציונלי" אמור לחשוש ממכת הגמול - "יכולת המכה השנייה" בלשונם - ואני שואל, אם תיוותר בכלל משילות, נוכח הכאוס המוחלט (למרות ניסיונות להרגעת המצב) והמנוסה ההיסטרית שפגיעה שכזו תייצר. אומנם סביר להניח כי בתקופת "חומה ומגדל" הציבור הישראלי דאז היה מגיב אחרת. אך לא עוד. ציבור שטוף פאניקה המוסת על-ידי תקשורת מתלהמת ומעצימה, יהפוך כעת לאספסוף מוטרף.
ואפילו אם כן תיוותר משילות, האומנם זה מה שיהיה בראש מעייניה? האם קיימת ממשלה כלשהי, ולו שיעית, שתהמר ותפעיל מכת גומלין, כאשר במקביל לפגיעה ישוחרר אולטימטום? נוסחו יהיה כי "מדובר באיתות אזהרה בלבד, לא ידוע על חומר גרעיני כלשהו, אלא הדגמת יכולות בליסטית להרתעת התוקפן הציוני, אך תגמול מצד כל גורם שהוא (בדגש על המילה "כל") יביא לשיגור טיל נוסף שכזה לחיפה רבתי"...
היות שפצצה מלוכלכת אינה הורגת אנשים מיד, אלא ממיתה אותם בתהליכים שנמשכים שבועות, חודשים או שנים, תקשורתית מדובר בנון-איבנט (לא-אירוע), כך שדעת הקהל העולמית לא תקנה לגיטימציה לתגובה חריפה כלשהי. לחלוטין לא דמיוני תרחיש שבו צדיקים כרוג'ר, כהן, פרידמן ושות' מה"ניו-יורק טיימס" יחליטו כי "ישראל הבלתי אחראית והמתלהמת במו ידיה דחקה את אירן לפינה, והביאה על עצמה תרחיש מצער זה"...
וכיצד תגיב "בת בריתנו ההיסטורית"? קרוב לוודאי היא תחזור על נימוקי מק'קלוי ושות', כי "להחזיר את הגלגל אחורה כבר לא ניתן וכל שייעשה כעת רק יחמיר את מצב הקרבנות..." - הטיעון נשמע מוכר.
מה יהווה ניצחון גדול, מזהיר ונצחי יותר לאיסלאם השיעי מאשר "עלייה לרגל לאלקודס שנפדתה בדם", כדי לצפות מהריה אל "שפלת המוות של אויב אללה הנצחי - היהוד"?
האם צלאח-א-דין לא יידחק מעט החוצה, כדי לפנות מקום ל"גיבורי האיסלאם" החדשים? לבד מגן העדן הנצחי של אללה, שום דבר אינו יכול להצית יותר את דמיונו של "מוסלמי מאמין". האם מבחינתם ייתכן ניצחון מוחץ, חיוני וחשוב מזה?
כל המתואר לעיל עונה למתאר של "אויב רציונלי"...
התשובה ל"תרחיש רציונלי" זה ישנה ואין בלתה: מכת מנע שתיפגע בן-בזמן ברובם המכריע של מצבורי החומר המסוכן. הדגש הוא על פגיעה בו-בזמן, כאשר לשם כך מוצדק להשתמש בכל האמצעים. וכל האמצעים כשרים.
עם שאר האיומים אפשר וצריך יהיה להתמודד במכה השנייה והשלישית.
האם עדיף טיפול קונבנציונלי להסרת איום שכזה ברמה המעשית והאמיתית (להבדיל מ"הסכמים והבנות" ברמת פיסות נייר)? ודאי שכן, ואין ספק כי יש למצות את כל הדרכים שיש בכוחן להבטיח סבירות גבוהה של הצלחה. אך היה וכלו הקיצין, גם לגיטימי לגבות תוכניות אלה בתרחיש מן הסוג האחר.
האם ימשיך מישהו לנסות להשמיד את ישראל? כתוצאה מכך, כמעט ודאי שלא. והלא זו בדיוק הייתה המטרה של פיתוח אותם "אמצעים" מלכתחילה - הצלת היהודים מהשמדה נוספת.
האם בעקבות זאת תוגדר ישראל מדינה "בלתי אחראית" שנשבתה בידי קיצונים? האם יגולל עלינו המערב את מחדליו בנושא? האם תתנער מאיתנו "בעלת בריתנו ההיסטורית" בניסיון להציל את נכסיה (שנראה כי כלל אינם קיימים עוד) בעולם הערבי? האם האו"ם יטיל עלינו סנקציות חמורות?
קרוב מאוד לוודאי שהתשובה לכל השאלות הנ"ל היא: אכן כן! ועדיין זה הרע במיעוטו.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
