החיים בסרט נע

כבמעשה קצבים מכריע מדי יום כל בית משפט באשר ל"תשתית העובדתית", אותו מושג חמקמק ומוגן מערעור. "התשתית העובדתית" היא מלאכת העריכה הראשונית שעל השופט לעשות, ואשר נועדה להגדיר, לתחום ולספר את המציאות הכאוטית, הסיזיפית והקיומית העולה מדבריהם של כל תובע, נתבע, נאשם או עד שמופיע בפניו, ולהציגה כ"סיפור".

ביחס ל"תשתית העובדתית" השופט הוא לא יותר מעורך ספרותי שבורר בין חלופות עובדתיות ותפקידו הבלעדי הוא למצוא ביניהן את ההקשרים, המסגרות, העיקר והטפל. לשם כך הוא צריך להכריע מה היה ומה לא היה, מה חשוב ומה לא, וליישב את הסתירות בין הגרסאות ובין העדים. רק אחרי שהוא מסיים להגדיר את "התשתית העובדתית", באופן שתהיה הדוקה, עקבית, ועם מינימום סתירות וחלופות, הוא יכול להלביש עליה את ה"פרשנות המשפטית", הידע המשפטי של הסיפור שזה עתה סופר ונערך, ולשפוט אותו בפועל באמצעות בחירה בין חוקים לבין סעיפי חוק.

את "התשתית העובדתית" הוא מלביש באדרתה של הגלימה המשפטית. כל פסק דין הוא שילוב של שתי מדרגות אלו, העובדתית ועליה המשפטית. סדרי הדין הם כלי העריכה הספרותיים, החקיקה וביאורה הם כלי השיפוט הפרשניים.

באחד מימות רביעי האחרונים הקדיש את יום דיוניו באולם 451 בבית משפט השלום בתל אביב השופט אלי ספיר לכתיבת "התשתית העובדתית". הוא עשה זאת ברצף, בסרט נע, בין גרסאות נהגים פוגעים ונהגים נפגעים במכוניות, בתביעות נזיקיות של חברות הביטוח. בתיקים אלו המחלוקת היא עובדתית בלבד. כשיכריע בעובדות, יוכל תוך שניות לקבל או לדחות את תביעות הביטוח להשבת התשלום מהנהגים שבדיעבד יימצאו אחראים לתאונה שבה נגרם נזק לרכב אחר. סכומי התביעה אינם גבוהים, רק כמה אלפים, וחברות הביטוח מבקשות לגבות את הסכומים מהצד האחראי, כשבמקביל, חלקן מתירות השבת ההשתתפות העצמית ששולמה על-ידי המבוטחים שהאחריות לתאונה לא תימצא בהם לפי פסק דינו של השופט. את הדיונים מחלק השופט בין החלטות על "התשתית העובדתית", ואת הדיון בגובה הנזק הוא דוחה ליום אחר, לחקירת השמאים, ככל שיהיה בכך צורך.

הנהגים - הנהג ברכב הפוגע והנהג ברכב הנפגע, מתייצבים בפניו זוגות זוגות ומעידים זה אחר זה. כעשר דקות מוקדשות לכל עדות, שנפתחת בחקירה ראשית של השופט, ולאחר מכן חקירה נגדית קצרה. עורכי הדין של הביטוח מתגודדים בצד אחד של השולחן, הצדדים ועורכי דינם בצד השני. בעשר דקות אלו כל מילה קובעת. דברי הכל מתערבבים בדברי הכל, והשופט מתערב בחקירות הנגדיות כשהוא מבקש לברר איזה חלק עוד חסר לפאזל שהוא מתווה בראשו ול"תשתית העובדתית", כפי שיספרה. הצדדים ועורכי דינם ניגשים אליו להראות תמונות, שרטוטים, תמונות באייפון ומפות. הוא מתרכז ואחרי עשר דקות מכתיב את הסיפור.

ראשון עולה אדם בחליפה, בעל מבטא אמריקני וזקן. הוא מעיד שהיה בחופשה בטבריה, עמד בפתח חניון ונהג אחר פגע במכוניתו. בחקירתו הנגדית נחקר אם עמד בפתח חניון מסודר, האם עמד במקום מותר לעצירה, האם המנוע היה עובד, האם זה רכב אוטומטי או עם הילוכים, האם העלה את בלם היד, ואיפה אשתו, לה חיכה, הייתה בינתיים. האיש שואל את השופט ספיר האם יש צורך בעדות אשתו שבאה לאולם, ונענה כי אין צורך.

אחריו עולה הפוגע. גרסתו היא שהחונה השאיר את הרכב במדרון משופע, ורכבו הידרדר. השופט מעיין בתמונות המכונית הניזוקה והעד קורא לעברו שהתמונות כלל לא מהפגיעה עצמה. הוא נשאל עוד כמה שאלות, ויורד מהדוכן. שקט נופל באולם. השופט ספיר, בעברו היה שופט תעבורה, מסתכל על הקלדנית ומכתיב. הצדדים דוממים. "מדובר בתביעה לגבי נזק בתאונה )...( עד לטענה של הנתבע לגבי הנזק היו בעיניי העדויות מאוזנות. מהרגע שהנתבע ציין שהנזק שנשקף בתמונות אינו הנזק שנראה בתמונה, החלטתי הנתבע אינו מעיד עדות אמת ודין התביעה להתקבל. אני נותן אמון מלא בעד התובעת לפיה חנה ולא הידרדר. הנתבע יצר תמונה שממנה אפשר לקבוע שהעמדות מאוזנות, אך מרגע שהכחיש את הפגיעה עצמה שמגובה בחוות דעת שמאי ובצילומיו, הגעתי
למסקנה שעדותו אינה אמינה".

תוך שניות מתחלף צמד המתדיינים. המקרה השני נוגע למכונית שנפגעה בפגושה האחורי ממשאית. הנוהג ברכב שנפגע מספר באריכות לשופט כיצד עמד בצומת כששמע את הדפיקה. בחקירה נשאל האם עמד בצומת מרומזר, מדוע לא אמר שמדובר ברמזור, שכן קו העדות של הנהג הפוגע היה שהאוטו ניסה לתפוס ירוק מהבהב, ומשלא הצליח - חזר ונסע בהילוך אחורי ופגע בו. הם רבו, ולאחר התאונה הגיעו למשטרה להתלונן זה על תקיפתו של זה. שניהם נשאלו בפני השופט ספיר בין היתר מתי הספיקו לצלם וכמה זמן אחרי התאונה, ולעורך הדין שניסה לפתח את החקירה הנגדית בעניין זהות התוקף מול הנתקף כדי לשחזר כך מי נתפס כאחראי בזמן אמת, אמר השופט ספיר: "גם אם הוא ילמד חמש שנים פסיכולוגיה הוא לא יידע להסביר את זה. אם אתה הולך בחקירה הנגדית בכיוון של
הפסיכולוגיה - אין לך סיכוי".

שניות אחרי שיורדים העדים מהדוכן, מוכתב פסק הדין: "לאחר ששמעתי את העדויות, דין התביעה להידחות. עדות עד הנתבעים נראתה לי הגיונית יותר מעדות עד התובעת, שלא אמר את הגרסה לפיה כבר נכנס לצומת וציין זאת רק בשלב מאוחר יותר )...( אף סימני הנזק לא תומכים במקרה של פגיעה אחורית. לא סביר שמשאית גדולה תיסע אחרי רכב ותיתן לו מכה מאחור. לאור האמור, אני דוחה את התביעה". הכתבת פסק הדין מיד לאחר שמיעת העדויות הקצרות בשיטת "הסרט הנע" באה להבטיח יעילות בדיונים, וכתיבת פסק הדין על בסיס התרשמות בזמן אמת. השיפוט מהיר מאוד: הקֶלֶט נכנס, הפֶּלֶט יוצא. הסיטואציה עצמה מביכה מעט בזריזותה: הצדדים נשארים באולם במתח לשמוע את ההכרעה שזה עתה תיפסק לגבי הסיפור שסיפרו זה עתה. תוך שניות ייווכחו אם שיקרו או אמרו אמת.

באחד מסרטי וודי אלן מתועד ערב חברתי, כשפסקול האירוע הוא מחשבותיהם הסודיות. באולם 451 של בית משפט השלום אפשר לשמוע בזמן אמת ובפניך מה השופט חשב עליך ועל גרסתך כל זמן שהקשיב לדבריך. וכך נמשך היום, ולסיפורים שנשמעים מוצמדת תווית "התשתית העובדתית" בשיטת הסרט הנע. באחד המקרים החיתוך היה מהיר אף יותר: הצדדים העידו ממושכות, ועורכי דינם הסמיכו את השופט להחליט לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט, לדין ובלא הנמקה. לאחר כ-20 דקות מייגעות ורוויות פרטים, הכתיב השופט: "מדובר בתביעה לגבי נזק בתאונה, הצדדים הסכימו לסעיף 79 א'. אני דוחה את התביעה". כתב ולא הוסיף. התיק הבא כבר המתין.