שני נרות נשמה

"כשני נרות נשמה, הניצבים על לוח השנה העברי זה לצד זה, במרחק של שבוע אחד, בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, להזכיר לנו את המעבר החד בין שואה וחורבן לתקומה ולריבונות, את המחיר היקר של ריבונות וחירות עם ישראל בארצו. מדינת ישראל היום חזקה מתמיד ופורחת, יכולה להתמודד עם כל אויב מקרוב ומרחוק, היא יכולה לעשות את זה מכוח קורבנם ומוכנותם של שוכני החלקות הצבאיות שסיכנו דור אחר דור את חייהם כדי לאפשר לכולנו לחיות, ונופלים פעם אחר פעם, נופלים ההולכים ראשונה.
אנחנו פה במשמר השרון, קיבוץ שבו אני וחבריי נולדנו וגדלנו. קיבוץ קטן שיחסו אחד מתוך עשרים אלף מאוכלוסיית המדינה ולמרות זאת קבורים פה לא אחד ולא שניים, אלא תשעה מנופלי מערכות ישראל. הדמויות שלהם ליוו אותי, אותנו, לכל אורך חיינו הצעירים והבוגרים.

אני זוכר היטב את היום-יומיים לפני הקמת המדינה, הייתי ילד בן חמש וקצת, כשהודיעו שחיים הופפנברג, אבא של ניצה, נהרג ליד כפר הס. אני זוכר את היום בו התבשרו שאסף פילר, מראשוני לוחמי יחידה 101 עם מאיר הר-ציון, עבר את כל פעולות התגמול, התייצב בגונן ונהרג על הגבול הסורי. אני זוכר את בן כיתתי וחברי לחדר בכל נעוריי, אבנר הלוי, שנלחם בצנחנים ובחרוב ונהרג באג"מ של פיקוד המרכז. אני זוכר את המבצע בכרמא, שנקראתי אליו מהאוניברסיטה, ובן הקיבוץ, איש סיירת הצנחנים, זאביק אלתרמן, בן לשני ניצולי שואה, שנהרג בסיירת הצנחנים. אני זוכר את חנה'לה גורן, נערה, נשמה נקייה, טהורה אמיתית, שנפטרה תוך השירות. אני זוכר את הימים הקשים בלחימה בתעלה, במלחמת יום הכיפורים, לפני כמעט 40 שנה, כאשר ארבעה מבני הקיבוץ נהרגו במהלך המלחמה ומיד אחריה, שלושה מהם בחזית הדרום, שבה לחמתי גם אני בראש גדוד שריון מאולתר. אני זוכר היטב את אמנון ברין הנער, שנהרג בטנק שלו בגזרה הצפונית ביום הראשון או השני למלחמה. אני זוכר את מולי (שמואל) באור עוד בבריכת השחייה כמו דג, ואח"כ חניך מצטיין בקורס מ"כים, חניך מצטיין בקורס קצינים, ס' מ"פ בגולני סוף מלחמת ההתשה. הייתי קשור מאוד להוריו, בעיקר לאימו שהייתה המטפלת שלי בשנות ילדותי המקודמות, הוא נהרג כשהוא מחליף קצין אחר בסוף מלחמת ההתשה ברמת הגולן. אני זוכר כל הזמן את נפתלי ואשר, שני לוחמי שריון שקבורים פה לידינו, אני זוכר את אבא ואמא, את דב וחיה, שלא חזרו מעולם אח"כ לאיתנם, את שני הילדים הנפלאים האלה, שניהם חכמים, חדים כמו אבא ואמא, עצמאיים מאוד כמו אבא ואמא גם בתוך הקיבוץ שמנסה להכניס את כולם למסגרת אחת. שניהם הלכו לקורס טייס, כל אחד לחוד בהפרש של כמה שנים, שניהם הגיעו אח"כ לשריון. טלי כמפקד טנק, אשי כקצין. שניהם נהרגו בלי לדעת זה על יד זה בתעלה, במרחק ק"מ בודדים, במקומות בהם אני איבדתי 22 אנשים מהגדוד שלי, עשרות רבות של פצועים, שניהם היו נעדרים, אחד מהם היה גם זמן ארוך עד שהגיעו בסופו של דבר לקבורה כאן, בבית הקברות הזה, שהיה גם חלק מנוף ילדותם.

הדמויות האלה ילוו אותי תמיד ומלווים אותנו יחד עם הנופלים האחרים, בבתי הקברות הצבאיים של מדינת ישראל, 22,990 חללי מלחמות ישראל.

אנחנו היום מסתכלים בפרוס השנה ה-64 למדינת ישראל חזקים ובטוחים קדימה. לא תחסרנה צרות מסביב, לא יחסרו איומים, לא יחסרו אתגרים, להוותנו לא יחסרו גם מבחנים. אינני יכול לומר, גם כשר הביטחון של המדינה, שהיום, עם הילה בצלאלי שביקרתי את הוריה אתמול, קברנו את החלל האחרון, אני חושש להוותי שלא, אבל מדינת ישראל תמשיך לפרוח ולשגשג. אנחנו המדינה החזקה ביותר 1,500 ק"מ מסביב לירושלים, 1,550 ק"מ מסביב למשמר השרון, בכל טווח נראה לעין, רק משום שעומדים לנו הצעירים שבכל דור ודור מוכנים להיות נכונים כל הזמן ולהילחם אם וכאשר יידרש כדי להגן על ריבונותה, על ביטחונה, על עתידה של מדינת ישראל.

אם יש לקח אחד נוסף שאנחנו נושאים איתנו מהקרבה הבלתי אמצעית הזאת של שבוע אחד בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הרי זה הוא שבעת מבחן עליון נצטרך להישען תמיד, וקודם כל, על עצמנו. אם אנחנו נהיה חזקים, אם אנחנו נהיה נחושים לעמוד במבחן ובמחיר של כל מה שיידרש, חלק מהמבחנים לא יבואו, ואחרים ירתמו כאשר יש צורך בכך לעמוד לצדנו.

אנחנו היום בפתחו של יום הזיכרון ואני מאחל לכולנו מעבר ליום הזה, חג שמח".