האימפרסיוניזם והאופנה

לאחר תערוכות מונומנטליות על פיקסו, מונה, מנה ומטיס, עכשיו מציעה לנו פריז תערוכה מרשימה ביותר על האימפרסיוניזם והאופנה.

האימפרסיוניסטים הביאו מהפכה באמנות על-ידי תפיסת התנועה והשינויים שחלים לא רק בטבע, אלא גם בנוף האורבני. הם שאפו לתעד את בני האדם בסביבתם הטבעית, לתפוס את האדם המודרני בחיים היומיומיים, הן בעיר והן בכפר. רנואר, מונה, מנה ודגה הם דוגמה מצוינת לכך.

למרות שהם לא התכוונו מלכתחילה לתאר את הלבוש וההופעה החיצונית, ציוריהם מהווים עדות לאופנה ולטרנדים של אותה תקופה. הם השיגו זאת הודות לחדות עינם והיכולת לתפוס את הפורטרט כצילום האדם בסביבתו המוכרת, מנקודת מבט כפולה של "הטיפוס" המיוחד ו"השטח" בו הוא נמצא (טיפולוגיה וטופוגרפיה). או כפי שבודליר ניסח זאת: "שינויים יומיומיים של דברים חיצוניים". אדם ולבוש מתמזגים על-ידי קסם הצללים והאור. בתנועה או במנוחה, הצללית משתלבת באווירת הסביבה.

חלק מהתמונות לא הוצגו בפריז מזה עשרות שנים, ולכן זו הזדמנות ליהנות מהן עכשיו.

המציאות של האישה והגבר בשנים 1860-1880 השתנתה באופן ניכר, וכך גם הלבוש.

כדי להתרשם מאותנטיות הציורים מוצגים בתערוכה פריטי לבוש מקוריים מאותה תקופה: שמלות, כובעים, שמשיות ואפילו מחוכים. בגדי הגברים לא השתנו בהרבה ואין בהם וריאציות רבות. שמלות הנשים עשויות מסטן, מלמלה, פשתן, צמודות מאד לחזה בעזרת קורסט (מחוך המוצמד לגוף על-ידי מתיחת הסרטים), ומתרחבות מאד לעבר הרצפה.

"הפריזאית היא האופנה עצמה", טוענים יודעי דבר. אישה פריזאית לא תעז לצאת ולהיראות בפומבי בלי כל האביזרים הנלווים: בונט - כובע קטן מקושט בפרחים וסרטים (ציוריו של דגה מדגימים את העיסוק הרב של הנשים בתחום זה), שמשיה מקושטת בהשפעת האמנות היפנית שהייתה מאד פופולרית אז. כדי להראות את שלל המלמלה מתחת לשמלה, אמנים אחדים מציגים, כתכסיס, את האישה מרימה קמעה את שובל שמלתה כדי לעקוף מכשול בדרך... (טיסו, מונה).

הסלון של "הדחויים"

האימפרסיוניסטים אהבו לצייר אנשים בגודל טבעי, וכך ניתנת לנו הרגשה של הימצאות בטבע יחד עם אותם אנשים. ציוץ הציפורים והדשא (המלאכותי) על רצפת האולם מגבירים תחושה נפלאה זו. הבחורות של מונה המטיילות בגן מסמלות את הקיץ הנצחי. אך אירוני הדבר שציור מופלא זה נדחה בזמנו על-ידי הסלון האמנותי הרשמי של פריז והוצג רק בסלון של "הדחויים"... (salon des refusés). האישה על הנדנה של רנואר מעבירה תחושה של אושר אין סוף. זאת, בניגוד לאסכולה השנייה המוצגת כאן לשם השוואה, ומתמקדת רק בבגדים, ולכן משאירה תחושה של ריחוק וזרות.

אחת התמונות החשובות ביותר כאן היא "ארוחת הבוקר על הדשא" (1865) של קלוד מונה שזכתה לחיקויים בוואריאציות ומשמעויות שונות, כמו זו של אדוורד מנה שבמרכז התמונה שלו הציג אישה עירומה לגמרי היושבת ומשוחחת בטבעיות עם שני גברים לבושים. וכמובן, פיקסו, שערך אין ספור וריאציות לציור הפרובוקטיבי של מנה, מציור פיגורטיבי עד אבסטרקט.

לרוע המזל, הציור המקורי של קלוד מונה נפגע מהלחות והצייר עצמו חתך אותו לשניים בצורה א-סימטרית. בחלק העיקרי נראית אישה (חברתו של מונה) יושבת על הדשא בשמלה לבנה מנוקדת ולפניה מטעמי הפיקניק: פירות, עוף צלוי, יין, כמובן, לחם ונקניק. אישה וגבר עומדים מאחריה בשיחה טבעית. בחלק השני שלש דמויות מצוירות מהגב, זווית שמראה את לבושיהן ולא את פניהן, דבר שמצדיק, לכאורה, את התיזה של מארגני התערוכה שאמנים אלה מתעניינים באופנה. לי נראה יותר כי האמן מתייחס לבגד כחלק מהקומפוזיציה, מהצבעים, ממשחקי האור והצל, ולכן אין זה משנה לו אם הדמות מופיעה בזווית זו או אחרת ופניה לא נראים.

וכפי שהצרפתים יודעים לעשות, הם מקיפים את התערוכה בסוגי "הפנינג" שונים: תצוגת אופנה, קונצרט, הרצאות וסרטים.

המארגנים בחרו 14 סרטים שונים, גם סרטים אמריקניים בהם יש ייצוג לאופנה הפריזאית. בין הסרטים "פחד במה" של היצ'קוק, עם מרלן דיטריך הלבושה על-ידי כריסטיאן דיור, "שארייד" של סטנלי דונן, עם אודרי הפברן והמלביש האולטימטיבי שלה, הוברט דה ג'יבנשי. כדאי לציין גם את "מחווה לשנחאי", של ג'וזף פון סטרנברג, שוודאי נתן השראה לסרט ג'יימס בונד האחרון, סקייפול", המתרחש בחלקו בקזינו של שנחאי.

התערוכה נערכת בשיתוף מוזיאון אורסה בפריז, מוזיאון המטרופולין בניו-יורק ומוזיאון האמנות בשיקגו. היא הוקמה בפריז בשיתופו המיוחד של מוזיאון האופנה של פריז, ובתמיכת בתי האופנה כריסטיאן דיור, לואי ויטון ומואה הנסי.

התערוכה עד 20.1.2013.