אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת,
אני שמח על המעמד הזה ועל ההזדמנות שניתנה לי לומר את דברי. לכאורה זה מוזר, הרי במקצועי הקודם היו לי שפע של הזדמנויות להשמיע את דברי וגם אמרתי לא מעט דברים. רוב חיי הבוגרים הייתי עיתונאי והמילים היו לי כלי עבודה מרכזי, ובכל זאת אני חש שלמילים מעל לדוכן הזה יש משמעות אחרת, שונה.
לא כולם מסכימים אתי. אלה שאוהבים אותי יעצו לי לא להצטרך לפוליטיקה, ובין היתר הם השתמשו ממש בנימוק הזה. הרי בתקשורת, כך הם אמרו לי, דיברת בו-זמנית למאות אלפי אנשים, ומעל לדוכן הזה ישמעו אותך אולי עשרות, וכמה יקשיבו באמת? בודדים.
ובכל זאת ביקשתי להיות כאן, ואני ממש אסיר תודה על שנבחרתי. בדחילו ורחימו אני נכנס בוקר-בוקר למשכן, הציניות נותרה מאחור. לעיתונות באתי כי חלמתי לתקן את העולם, ולכנסת ביקשתי להגיע ממש מאותה סיבה.
ללא אנשים חולמים היקום הוא מקום עגום מאוד. חלילה לנו אם נפסיק לחלום. החלום הוא גם נחמה, החלום הוא גם תקווה. מותר לנו לחלום על מדינה טובה יותר, על חברה צודקת יותר ושוויונית יותר, וראוי מאוד שנאמין בזה ונאמין שזה אפשרי. אני מאמין ואני כאן כדי להיאבק על מימושו של החלום הזה.
חברי כנסת נכבדים, גם אם החלומות שלנו שונים זה מזה ולעיתים סותרים זה את זה, כולנו חשים שהחברה הישראלית ממש מייחלת להתחדשות. זוהי שעת רצון נדירה, נדמה לי, גם בבית הזה. המילה "תקווה" חוזרת לשיח, ריח של שינוי לטובה עומד באוויר, והשאלה היא אם נשכיל לקחת את שעת הרצון הזאת ולהפוך אותה למשהו אמיתי.
ידידי,
יאיר לפיד, אני באמת מסתכל עליך בעונג רב, אבל אני רוצה לשאול אותך, למה לחלום בקטן? זאת אומרת, שוויון בנטל הוא ערך חשוב ומטרה ראויה, אבל מה, שוויון בין נשים לגברים לא? ושוויון בין פריפריה למרכז - לא מטרה ראויה? ובין ערבים ליהודים? למה רק דגל אחד? בוא נניף את הדגל של השוויון - - -זה מופיע במצע, נרגעתי.
לא באמת, השאלה החשובה איננה אם הממשלה הזאת קטנה מדי או גדולה מדי, אלא, האם היא מנהיגה אותנו למחוזות הנכונים?
שלא נטעה בעניין הזה, קצה נפשו של הציבור הישראלי מהמדיניות החברתית והכלכלית שהנהיגו הממשלות שלנו בעשורים האחרונים, המדיניות שממנה צמחו רוב התחלואים של החברה הישראלית, לדעתי. הציבור לא ישלים יותר עם הפערים הכלכליים ההולכים ומתרחבים, עם הפגיעה המתמשכת בשירותים החברתיים, עם המהלכים הכוחניים של אלה שמקורבים לצלחת, עם הרמיסה של זכויות עובדים, עם ריכוז העושר בידי מעטים, עם הגידול בעוני, ועם חוסר יכולתו של הדור הצעיר להבטיח את עתידו בארץ הזו - לא ישלימו עם זה יותר. מי שחושב שאפשר למרוח את הדבר הזה - זה נגמר.
אלה המטרות לשמן נבחרנו ועליהן ישפוט אותנו הציבור, אבל לא רק על המה, לא רק על התוכן, אלא גם על האיך, על הדרך. הציבור מאס בשחיתות ובניצול לרעה של המשאבים הלאומיים למימוש אינטרסים אישיים וסקטוריאליים, הציבור מאס בקנוניות הפוליטיות. הציבור מצפה מאתנו, נבחריו, לנקיון כפיים ולדרך ארץ, הציבור דורש שאלה שמנהלים את חייו ישאו באחריות ויעשו את זה בשקיפות מלאה. רק כך נוכל להחזיר את האמון ההכרחי של הציבור ברשויות השלטון.
חברה מתוקנת היא חברה שמונחית על-ידי תפישה ציבורית של צדק, של חלוקה הוגנת של משאבים. דיבורים על צדק אינם נחשבים לעשיית צדק, כמו שלדיבורים על שלום אין שום קשר לשלום. עד שלא יהיה הסדר הוגן עם הפלשתינים, לא יהיה כאן צדק חברתי. השלום הוא אינטרס מוסרי והוא אינטרס קיומי. שלום הוא הביטחון היחידי, וגם אם לדעת רבים אין עם מי לדבר, חובה עלינו לדבוק בעיקרון ולחתור לשלום תוך שמירה על מדינתנו וריבונותנו.
אלפיים שנה חיו היהודים ללא ריבונות משלהם, וזה לא היה סידור מי יודע מה מוצלח. אשרינו וזכינו לחיות ולחוות את דור התקומה. אני אוהב את המדינה הזאת, אני אוהב את אנשיה, אני אוהב את נופיה, וכמו רבים אחרים אני נושא עמי את צלקות הסיפור הישראלי והיהודי.
משפחתי מצד אמי, משפחת ויקטור, גורשה מספרד, נמלטה להולנד, נדדה לגרמניה, ועלתה לישראל אחרי ליל הבדולח. זו משפחה שחלמה לפני 500 שנה בשפת הלדינו, לפני 200 שנה היא חלמה בגרמנית, והיום בניה חולמים בעברית. אבל אז, בגרמניה, לצלילי מוזיקה קלאסית, חשבה בטעות שיהודי, אפשר שיהיה גרמני לכל דבר. הרי כולם העריצו שם את גתה, והשליכו את יהבם על קאנט ששחרר אותנו מהכבלים שכל-כך העיקו על האנושות.
בתקופת שפינוזה נכנסו אבות אבותי לברלין דרך שער ששמו היה "שער רוזנטל". זה היה שער צדדי בחומה של ברלין, זעיר ממדים. דרך השער הזה נכנסו אז רק יהודים וחזירים, משום שהכניסה דרך השער הראשי נאסרה עליהם. החלום להיות כמוהם נגוז, עשרות מבני משפחתי נרצחו בשואה, ואני רוצה אבל לשאול האם ההיסטוריה הזו מחייבת אותנו להסתגר בפחדינו מפני עולם עוין? או דווקא להפך, להצטרף למאבק האנושי נגד גזענות ונגד שנאת חינם? אני, באופן אישי, מעדיף את הסיפא על הרישא.
כבוד היושב-ראש, גם מאבי ז"ל, שרגא רוזנטל, למדתי שיעור מאלף בחיים. הוא היה איש לח"י בנערותו, הפך להיות מגדולי התעשיינים בישראל הצעירה, הוא הפך מסגריה קטנה למפעל עצום למיכון חקלאי. אני לא אגזים אם אני אספר לכם שבמו ידיו הוא בנה את המשוריינים שאתם רואים כל יום בדרך לירושלים, ממש במו ידיו. ובימי קום המדינה הוא הקים בתי-אריזה ודירים בקיבוצים ובמושבים הראשונים.
ואבי חינך אותי כך, הוא אמר לי: תקשיב ילד, בעולם יש בני-אדם ויש אנשים. כל בני-האדם הם אנשים, אבל לא כל האנשים הם בני-אדם, ומה שמבדיל ביניהם הוא בסך-הכול מילה אחת ושמה "עוול". בני-אדם רואים עוול ומקימים נגדו קול זעקה ואחר-כך נאבקים בעוול כדי למגרו, אפילו תוך כדי סיכון עצמם. לעומתם, אנשים סתם, הם נוטים להתעלם מהעוול כדי לא להסתבך וכדי שלא ייאלצו להסתכן ולהילחם נגדו.
אבי נפטר כשהייתי ילד קטן, אבל לפני שהלך לעולמו הבטחתי לו שאני אשתדל להיות בן אדם. גם בכנסת הזו אנסה לפעול ברוח הזו - למנוע עוולות, לבלום פגיעה בחלשים ובמיעוטים. בעיני, תפקיד חבר הכנסת הוא קודם כל לבקר את פעולות הממשלה, לעצור רוע, לבלום טעויות - הן את אלה שנעשות
בתום לב, ובוודאי את אלה שנרקמות בזדון. עניין זה קודם אפילו ליוזמות חקיקה, שזכו פה לתהילה בלתי סבירה מצד התקשורת.
מילה אחרונה אני מבקש לבני משפחתי, לעפרה רעייתי, ולשלושת בני, שללא תמיכתם האמיתית, באמת-באמת, לא הייתי יכול להגשים חלומות. תודה רבה.