הלכה שאינה מוכרת כל-כך קובעת, כי אסור לגברים להתבונן במראה. הסיבה לכך נעוצה באיסור שעל הגבר ללבוש בגדי אישה, ויש בהתבוננות במראה אקט נשי מובהק. מובן, שלפי חלק גדול מהפוסקים, הדברים קשורים לימים הראשונים שבהם חדרה המראה לעולמנו, אבל עתה, משעה שהפכה לנחלת הכל, פג האיסור, ובא לציון גואל, גם לגברים מותר לסדר את עצמם לפני המראה.
והנה למרות זאת, לעתים נדמה כי אצל כולנו "המראה", זו הפשוטה הנקנית בשקלים ספורים בכל חנות דסקית, הפכה לכלי מוקצה מחמת מיאוס. פתחו כל תחנת רדיו שתרצו והאזינו לדיבורים, קראו כמעט כל מאמר דעות ממוצע בעיתון או באינטרנט (על ה"טוקבקים" בכלל אין מה לדבר), ולרוב תגלו כי רובנו לא מתבוננים במראה לפני שאנו משמיעים את קולנו.
כל מי שיוצא עם שחר מביתו ללימודיו או למקום עבודתו, משקיע דקות ספורות (לפחות) לפני המראה. דקות אלה עשויות לגלות, כי מראהו פזור קמעה, ואילולא אותן דקות חסד, הוא היה עלול במשך יום ארוך להיראות אם לא מוזנח, אזי לכל הפחות כמי שזה הרגע קם זה עתה משנתו. כך גם לגבי מי שפתח את פיו או השחיז את עטו, ולא התבונן ראשית במראה. או אז אל יתפלא אם יגלה שקולו הרועם - מעורר דחייה אם לא צרימה.
מהו הנמשל לאותה מראה, שאת ההתבוננות בה אנו דורשים מהדוברים הנכבדים? המראה הזו נמצאת בדבריו העתיקים של הלל הזקן: "אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך". זאת מעין מראה קוגניטיבית, הדורשת, על-אף פשטותה לכאורה, תחכום שכלי רב. לא לחינם גם עמנואל קאנט (מבלי שביקש רשות מבעל זכויות היוצרים) הפך אמירה זו לצו הקטגורי של המעשה המוסרי.
מציאות אכזרית ומראה פנימית
פרשת השבוע שלנו, פרשת "ויקרא", מציבה גם היא מראה קשה אל מול האדם. הפרשה עוסקת בקורבנות מן החי העולים על המזבח. לדברי ר' משה בן נחמן (הרמב"ן), אחד מגדולי מפרשי התורה, הקורבנות הם לא יותר ממראה:
"כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה, בדיבור ובמעשה, ציווה השם כי כאשר יחטא יביא קורבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה, והכרעיים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו. כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכיפר הקורבן הזה, שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש".
האדם המקריב ניצב בפני סיטואציה קשה, פוגעת, מערערת. הוא רואה בדמיונו את עצמו נשרף על המזבח, הוא מבין את משמעות התנהגותו הלא-מוסרית. המזבח מתפקד כמראה אכזרית המציבה בפניו, ללא כחל ושרק, את מה שראוי להיעשות למי שממרה את פיו של האלוקים. אחרי שהוא חווה את המציאות האכזרית הזו, ה"מראה" תהיה מראה פנימית, שתלוה אותו בכל מעשיו ותאפשר לו לחשוב על המשמעות הרחבה של המעשה הצר, ואולי כך להפוך אותו לשיקול מוסרי יותר.
ציד משפטי ומעשי ארכיון
יש להניח, כי אם רובנו היינו חושבים על כלל הברזל של הלל הזקן, החברה הישראלית לא הייתה נראית כמו אוסף של מתעוררי-בוקר שלא ציחצחו את שיניהם ולא הברישו את שערותיהם אל מול המראה. אלה מתנגדים על אלה בנושא כזה, והאחרים יוצאים למלחמת חורמה על הראשונים בנושא שני. אלה שמקפידים בענייני צניעות על קלה כבחמורה, לעיתים מגוננים "בשם התורה" על עבריינים, בעוד אלו שעומדים כנגדם מסוגלים מטעמים אחרים להגן על אנשי רוח שכשלו. אלה שמגוננים על חופש דיבור קיצוני לא סובלים דיבורים קיצוניים, ואלה שמתנגדים בדרך כלל לחופש דיבור, מגוננים על דברים קיצוניים המתאימים לתפישת עולמם. אלה הסובלניים נמצאים מחרימים, והמוחרמים מצידם גם הם אינם סובלים מעודף סובלנות.
וכך משתסעת לה החברה הישראלית לקווי אורך ורוחב שאינם מתלכדים למפה אחת. אין שיח ואין הסכמות. אין הקשבה והכלה של האחר, רק קיטוב ומרירות ובעיקר האופנה החדשה: "ציד משפטי ומעשי ארכיון" הממתינים לשעת הכושר כדי לבצע חיסול ממוקד.
פרשת השבוע שלנו קוראת לנו לאמץ השקפה חדשה, פחות אימפולסיבית ויותר בוחנת. הצצה חטופה למראה רגע לפני שאנחנו פותחים את הפה, עשויה לגלות כמה תובנות מועילות לאדם הפרטי ולחברה בכלל.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
