קצבאות הילדים - לחסוך למעוטי ההכנסה

לפני מספר שבועות נסעתי לשדרות במסגרת פרויקט "גרים בציבורי", תערוכת צילומים המתעדת את החיים בדירות הדיור הציבורי. לא נסעתי לחפש את הדירות המעופשות או אלו הזקוקות לשיפוץ משמעותי אלא דווקא כאלה שהחיים בהם טובים ושלמים. כמו כל משפחה ישראלית ממוצעת.

מצאתי כאלה לא מעט, אך בסוף היום, כשישבתי מול הניירות והצילומים התבררה לי התמונה הגדולה. מתוך 9 המשפחות שצילמנו היו 3 בני משפחה אחת. סבתה בת ונכד. כל אחד בדירת הדיור הציבורי שלו. "העוני במיטבו". שלושה דורות של עוני מתמשך. של משפחה שלא מצליחה לפרוץ את מעגל המצוקה וההזדקקות לתמיכת המדינה. של מי הכישלון אתם שואלים? נדמה לי שהתשובה די ברורה ונרחיב עליה בהמשך.

אתמול שמעתי את שר האוצר לשעבר, הד"ר הפילוסוף שטייניץ, מסביר מדוע צריך לקצץ בקצבאות הילדים. הן מונעות יציאה לעבודה הוא אמר. במקומן אנחנו נותנים מענק של מס הכנסה שלילי למי שעובד ומשתכר מעט מידי. הוא צודק. השיטה של מענק הכנסה היא מצויינת אבל היא לא רלוונטית לנושא שלנו, בטח ובטח כאשר התקרה שלפיה משולם המענק נמוכה מידי - התוצאה - דווקא מי שעובד והכנסתו נמוכה זקוק גם זקוק לקצבאות הילדים כדי להתקיים.

התמונה הגדולה

אבל זו לא התמונה כולה. אנחנו תמיד שוכחים להסתכל על התמונה הגדולה. אנחנו עוסקים בהישרדות היומיומית שלנו במקום לחשוב על המחר. במקום לנסות ולשים בצד משהו בשביל העתיד. אני לא מדבר על הפנסיה חס וחלילה, למרות שזו בהחלט יכולה להיות סיבה טובה לחסכון ארוך טווח. אבל מה עם חסכון לטווח בינוני? חסכון בשביל הילדים שלנו? כזה שיאפשר להם נקודת פתיחה ראוייה בעת שיעזבו את הבית בגיל 18 או 21.

בכנסת הקודמת כתבנו, בעמותת "ידיד", יחד עם ח"כ יצחק הרצוג, לשעבר שר הרווחה והשירותים החברתיים, את הצעת חוק "חסכון לאומי לכל ילד". העקרונות היו די פשוטים. להנהיג בישראל תוכנית חסכון חובה לכל ילד מיום היוולדו עד מלאת לו 18. הרעיון של הרצוג היה די פשוט, כל הורה, כל משפחה תהייה חייבת להפריש אחוז מסוים, קטן, מקצבת הילדים שהיא מקבלת מהמדינה לטובת תוכנית חסכון סגורה שניתנת לפתיחה רק על-ידי הילד או הילדה בהגיעם לגיל 18 או 21. המדינה מצידה תכפיל את הסכומים ובנוסף תעניק מענקים נוספים, עד סכום שנתי מסוים, עבור הפקדות נוספות שיבוצעו לתוכנית החסכון. המטרה הסופית, כל ילד בישראל, יצא בגיל 18 עם מענק אשר יאפשר לו ללכת ללמוד באוניברסיטה, לרכוש מקצוע או לפתוח עסק ואפילו להשקיע את הכסף ברכישת דירה.

עכשיו, כשמדברים על קיצוצים בתקציב, על קיצוצים בקצבאות הילדים נדמה לי ששני צעדים הינם צעדים ברי ביצוע והם כאלה שלא יעיקו מידי על האוכלוסיות מעוטות ההכנסה.

מלווה ביטחון

הראשון - קיצוץ ואפילו ביטול קצבאות הילדים לבעלי הכנסות גבוהות - עשירונים 9 ועשר לפחות. אולי אפילו 8. אפשר להמשיך ולקצץ את הקצבאות לעשירון השביעי ואולי השישי באופן חלקי. בשום פנים ואופן אסור לגעת בקצבאות הילדים של חמשת העשירונים התחתונים - מדובר אצל חלקם בפגיעה ממשית בקיום היומיומי שלהם אבל יותר מכך. מדובר בהרס כל סיכוי ליצירת חסכון לטווח בינוני וארוך עבור הילדים שלהם.

ומכאן לרעיון השני. אם ממשלת ישראל כל כך רוצה לקצץ בקצבאות הילדים שתיקח את הכסף כהלוואה. מעין מלווה ביטחון, כזה שיוחזר לילדים בעוד 10 12 או שמונה עשרה שנים עם ריבית והצמדה. כמו סוג של אגרות חוב. בצורה שכזו גם אם יהיה קיצוץ הרי שהכסף ישאר בקופה. הוא לא ילך לאיבוד. הוא ימשיך וישמש כביטחון, כערבות עבור הנערים והנערות שכלכך זקוקים לנקודת זינוק עם הגיעם לבגרות.

אתם בטח תגידו, אבל יש כאן סתירה. מצד אחד אתה מדבר על פגיעה ביכולת הקיום ומהצד השני אתה רוצה לחסוך את הכסף. ובכן התשובה כאן היא די ברורה. בסקר מקיף שבצענו לפני שהנחנו בפני ח"כ הרצוג את הצעת חוק "חסכון לכל ילד" בדקנו את עמדות הציבור ובמיוחד עמדות המשפחות מעוטות ההכנסה. וגילינו שחלק גדול מהאוכלוסיה הישראלית, כולל אלו המשתייכים לחמשת העשירונים התחתונים מוכנים בהחלט לוותר על חלק מקצבת הילדים שלהם לטובת חסכון לתקופה של 18-21 שנים עבור ילדיהם.

רוב מוחלט

עוד גילינו בסקר שבוצע עבורנו על-ידי מכון המחקר מאגר מוחות בהנהלת פרופ' יצחק כץ שהישראלים לא חוסכים לילדיהם. למעלה ממחצית המשפחות בישראל (57%) טוענות כי הן לא חוסכות כלל לילדיהן.

הסקר שביקש לבדוק מה עמדתם של הורים לילדים לגבי תוכנית ממשלתית אשר תחייב כל משפחה לחסוך לילדיה וזאת באמצעות הורדה קבועה של אחוז מסוים מקצבת הילדים המשולמת על-ידי הביטוח הלאומי הראה כי רוב גדול של ההורים (66%) מביעים עמדה חיובית כלפי הרעיון לפיו מהסכום שהם מקבלים כקצבת ילדים, המדינה תוריד ותפריש סכום קטן וקבוע שהם יקבעו אותו, לטובת חסכון לילדיהם, מיום הולדתם ועד גיל 18.

שיעור התמיכה הגבוה ביותר ברעיון נמצא במגזר היהודי הכללי (67%) ובמגזר הערבי (62%).

תכנון לטווח ארוך

ואם נלך למתנגדים הרי ש-61 אחוזים מהם אמרו כי יסכימו לרעיון אם לצד ההפרשה שלהם מקצבת הילדים, גם המדינה תיתן מענק מצידה ותכפיל את גובה החיסכון לכל ילד. השיעור הגבוה ביותר של התומכים בהצעת החיסכון המשותפת להורים ולמדינה, נמצא במגזר החרדי (74%) ובמגזר היהודי הכללי (66%).

רוב מוחלט של ההורים (92%) תומך ברעיון, לפיו במסגרת תוכנית החיסכון עבור הילדים הם יוכלו להגדיל את החיסכון בהפקדות שונות במשך השנה, כאשר עבור כל הפקדה כזו המדינה תוסיף סכום דומה. שיעור התמיכה ברעיון זה גבוה מאד בכל המגזרים.

בישראל שוררת נטייה נפוצה מדי להתמקד בפתרונות לטווח קצר, אך דפוס חשיבה זה מסכן את עתיד ילדינו. חייבים לשנות פרספקטיבה, ולקדם מדיניות אשר תטיב עם הדור הבא. בסופו של דבר פתרונות לטווח ארוך יעילים יותר מבחינה כלכלית ומאפשרים תכנון טוב יותר. תוכנית חסכון לאומי-אישי לכל ילד מהווה דוגמה לתכנון לטווח ארוך. התוכנית פועלת לצמצום הפערים בין קווי הזינוק של ילדים מרקעים סוציו-אקונומיים שונים על-ידי הענקת בסיס פיננסי לילדי העתיד להתחלת חייהם.

דווקא בתקופה של משבר כלכלי וצורך במהלכים קשים זהו הזמן לחשוב קדימה. לחשוב על התמונה הרחבה.