מאמריה הפרו-פלשתינים של
עמירה הס הינם רק חלק מתעמולה מביכה ומחליאה של יהודים נגד עמם. זוהי תסמונת לאדם חסר זהות עצמית שעדיין לא מצא את עצמו ומחפש את זהותו אצל האוייב. כך קל לו להגדיר עצמו ולהרגיש קיים.
עמירה הס איננה מסוכנת ליהודים כפי שהיא בעצם מסוכנת לערבים הפלשתינים. בעוררה את השנאה ביתר שאת ובהסתירה את הדברים היפים הקורים בארץ בין יהודים וערבים. וקורים גם דברים יפים.
הפלשתינים אינם זקוקים לשמאלנים שיהוו את הקול שלהם. הם יודעים לדבר יפה מאד. יפה מידי. בדיבור הם די חזקים.
מה להם ולעמירה הס ולעוד שכמותה חסרי זהות, המחפשים בכל מקום להטיל רפש ולקלקל? מה להם ולשמאלנים הזויים ומבולבלים שמציקים לכולנו ומפריעים לשלום שיכול לצמוח כאן ללא העידוד לאלימות מצדם? מה לפלשתינים, עם של כבוד, מול שמאלנים חסרי כבוד? כאלה היוצאים נגד עמם שלהם.
אצל הערבים, שהינם בעלי כבוד, זוהי בגידה. אצלנו זוהי נאורות. אבל אין בשנאה לעמך שום נאורות. ואם זה לא היה מסוכן ומציק, זה היה מעורר רחמים. אפשר להתנגד להליכים ישראלים, אסור לעודד תקיפות ערביות והתלהמות. אפשר להביע דעה, אסור לעורר פרובוקציות.
תסמונת השמאל שונא עמו-עצמו נמצאת לפעמים גם אצל אנשים פרטיים. כאלה שאינם יודעים לפרגן לבני משפחתם. כאלה האחוזים מרירות כרונית נגד הקרובים להם ובליבם תפילה שיעלמו מן העולם.
אנשים חסרי כבוד עצמי שאינם יודעים לאהוב את קרוביהם אך ביתר קלות יחברו ויחניפו לאויביהם.
ככה הורסים מדינה.
ככה גם הורסים משפחה.
ומה עם
חופש הביטוי?
חופש הביטוי המקודש כל כך בחברה הדמוקרטית מתגלה כאן בכל כיעורו וסכנותיו. זוהי פרה שיש לשחוט לפעמים.
ואם יום אחד תהיה לנו חוקה במדינה השברירית וגם חזקה הזאת, הרי שהסעיף הראשון צריך להיות הזכות לחיות בביטחון במדינה. ומכאן נוכל לנווט בין חופש הביטוי לשיסוי ובין הזכות לחיים בביטחון.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
