ביום העצמאות לפני 45 שנה נערך מצעד צה"ל לציון יום השנה לאיחוד ירושלים. אתו צעדה את צעדיה הראשונים הטלוויזיה הישראלית, במשדר מרהיב שהלם את המעמד. מאז - הטלוויזיה הישראלית, שהפכה לערוץ 1,מקרטעת, בקצב כזה או אחר. בדיוק כמו שקרטעה מיום המצעד ועד לשידורים הסדירים הראשונים, חדשים רבים לאחר מכן. תחילה במסגרת "צוות ההקמה" מחוץ ל
רשות השידור ועד שהוולד הוחזר לרחם של הרשות. מאז לאחר כשני עשורים של שידורים וניהול סדירים, פחות או יותר, היא נמצאת מאחור,לא רק ברייטינג אלא בדימוי ובניהול כושל. זה זמן הולם לערוך לא רק חשבון נפש פנימי ראוי, אלא חשבון עם גם עם הממסד ה"פיאודאלי" וגם עם התקשורת הקלאסית - המָראָה שבה משתקף ערוץ 1 - שתחילה עשתה הכול כדי להכשיל את ההקמה, ואחר כך צבעה את הכול בשחור.
בדומה לצה"ל שפותח את מתקניו לציבור הרחב ביום העצמאות כדי להראות את העוצמה שלו, מישהו ברשות השידור הגה את הרעיון "המבריק" לפתוח את האולפנים לקהל באותו יום חגיגי. הוא יראה אולפנים מצלמות, "כוכבים" ועוד אנשים. Action. הוא מן הסתם ישמע הסבר על הדובדבן בקצפת העוגה של ערוץ 1 - ה-HD או ה-VOD, אבל לא אלה מייחדות את הטלוויזיה בכלל ואת הציבורית בפרט. לא ביום העצמאות ולא בכול ימות השנה.
אחת התופעות שמייחדות את הטלוויזיה בישראל, בין עוד כמה וכמה, היא שבכול מדינה במערב מתייחסים אל משדרי הטלוויזיה, מה יש בה ומה אין בה. לעתים, במידה, בצד הפוליטי, חברתי, תקשורתי. הטלוויזיה לעצמה אינה נושא חדשותי. אצלנו, מאז הקמתה, לפני 45 שנים, העיסוק בטלוויזיה הוא גדול לאין ערוך בה עצמה, בהתנהלותה, במסגרת השידור הציבורי מאשר במשדרים שלה, בתוכניותיה, בהפקותיה. היא נמצאת בחדשות, ובצדק, אף שהמדווים שלה הם בגדר כרוניים.
אם "אין עשן בלי אש" הרי העשן הסמיך שמיתמר מבניין מטה הרשות, "שערי צדק" בעבר, ברחוב יפו בירושלים ומ"בית היהלומים" ו"חוטי ירושלים" ברוממה, מלמד שמשהו בוער שם. על הטלוויזיה הישראלית, כיום ערוץ 1, נכתבו הררי מאמרים, כתבות, תחקירים וספרים, ביניהם ספרי "בית היהלומים - סיפור הטלוויזיה הישראלית" (ספריית הפועלים 1986) המתאר את ראשיתה של הטלוויזיה שלנו מתקופת "ההיריון" הפוליטי עד ללידה מחוץ לרחם של רשות השידור, ועד שנות ה-80. נכתבו עוד ספרים ביניהם ספרו של חוקר התקשורת פרופסור דן כספי, בעצמו חבר הוועד המנהל של רשות השידור - "סליחה תקלה - דעיכתה של רשות השידור" (צבעונים, 2006) ועוד. בעיקר פורסמו מאמרים ותחקירים ובראשם "העין השביעית", בשעתו מגזין מודפס רפלקטיבי למדיה, וכיום מגזין וירטואלי.
דומני שלא אגזים אם אציין שאין כמעט שבוע-שבועיים שאין ב"עין השביעית" רשומה כזאת או אחרת על רשות השידור בכלל ועל הטלוויזיה בפרט. בסה"כ זאת מעין קונקורדנציה ערכית מא'-עד ת' שסוקרת ומגלה חדשות וישנות, כמעט בכול תחומי העשייה בטלוויזיה, ממרומי המוסדות הציבוריים ועד לאחרון הכתבים, מענייני מנהל ושירותים ועד למערכת ומנהליה. חבּורָה ישָנָה ומכה טרייה. זאת פקעת קונסטיטוציונית, ניהולית, ביצועית אשר בה מתנהלים, כפי שמתנהלים העניינים. מי שמעוניים להשכיל בנושא הן במישור הציבורי והן במישור המחקרי ימצא הרבה מן החומר ב"עין השביעית". האחרון שבהם ב-10.4.2013 על "אי-סדרים בהנהלת רשות השידור בנוגע להפקות שאותה היא מפרסמת".
מכאן שברשומה זאת - אני לא מגלה הרבה. הכול מופיע באריכות, בנתונים, בתחקור וגם אני עצמי מתייחס לנושא מדי פעם בפעם. אבל העוקץ הוא בכך שהתופעה היא כרונית. לאמור האיש החולה ממתחם "שערי צדק" בעבר, לוקה במחלה כרונית. זאת ניתנת ל"טיפול" ואפשר ובנסיבות אחרות, שאליהם נתייחס - גם לריפוי. הרי היו דברים מעולם שחולה שהוגדר כאנוש, שודרג לקשה, לבינוני ולבסוף אף הבריא במידה זאת או אחרת. לכן יש גם טעם ב"טיפול" חוזר בבעיות שלה.
ערוץ הראשון ב-HD - רזולוציה גבוהה, היתר לא כל כך
ערוץ 1, אילו ניטל ממנו העוקץ ממזהם של סרבטיליות (השתעבדות) פוליטית, ניהול כושל ותככים פנימיים, גורמים שפוגעים בו דרך קבע, הוא לא במהותו רע יותר מאשר ערוצים אחרים. שימו לב שרבים מן הטאלנטים בערוצים 2 ו-10 הם בוגרי רשות השידור. ומי שעושה טלוויזיה זאת לא הרזולוציה הטכנית שלה ה-HD - אלא אנשים. הם הרזולוציה הגבוהה. בראש וראשונה כתבים, עורכים, פרשנים וכמובן צלמים ואנשי הסגל הטכני. ערוץ הראשון מלבד שיווק עצמי תפל, לא מרסק את המשדרים בפרסומת (אלא אם מדובר בקדם אירוויזיון) וזה כבר יתרון. מעבר לכך העובדה שברייטינג ,הערוץ הראשון נמצא הרחק מן הערוצים המסחריים- שני פנים לה. פן אחד הוא שהמשדרים לא נצפים במידה ראויה. פן אחר הוא שהצופים מעדיפים חומרים אחרים לאו-דווקא משובחים יותר, והערוץ הראשון לא הצליח לפתות אותם לנסות משהו אחר, מלבד ספורט ובשביל ספורט לא צריך ערוץ ציבורי. גם לא בשביל HD. שכן אף שאני צופה מעט בטלוויזיה, יש משדרים לא רעים בערוץ 1 גם מקוריים ויש גם סדרות מיובאות משובחות מאוד. משום כך המדד שקיים בכול מקום בעולם לדון את המדיה על-פי מוצריה אינו קיים כאן, ואינו קיים מאז ייסודו של הערוץ הראשון. יש כאן גורמים אחרים, לא מקצועיים, בחוץ ובפנים, שהם אבי אבות האנדרלמוסיה השוררת בשידור הציבורי והם שמאפילים על עיסוק בתכנים.
יתרה מזאת. אני לא חושב שרובם של אנשי המקצוע ככלל, ואין הכוונה למנהלים הגדולים, בערוץ הראשון נגועים בפוליטיזציה. הם מושפעים ממנה, ויש שמהלכים על בהונות שמא יאונה להם רע. אבל יש עדיין אנשי מקצוע, חרף הנשירה הגדולה. אם כתב או כתבת מסקרים תחום מסוים הם יעשו כול שביכולתם לעשות עבודה טובה. קחו את הכתבת לענייני בריאות, קתי דור. קחו את הכתב הכלכלי יאיר ויינרב, כתב פעיל ויוזם, ואת הפרשן הכלכלי המעולה ,
עודד שחר .קחו את העורך הראשי והפרשן לחדשות- חוץ,
אורן נהרי, עורך מעולה פרשן מובהק לענייני חוץ, והכתבת המדינית הממולחת איילה חסון. יש עוד. ואני כבר הזכרתי את מגזין הדגל "רואים עולם". העובדה שכָתָב כמו
בני ליס, אשר סיקר את ההתנחלויות, הירבָה להגיש כתבות רבות מן השטח, ומטבע הדברים שיקף את עמדתם, נובעת לא מהיותו מזוהה איתם (אף שזה ייתכן) אלא מכיוון שזה התחום שעליו הופקד. ומכיוון שהוא כתב חרוץ היו הרבה כתבות על הנעשה בהתנחלויות. כשם שהיו הרבה כתבות בנושא ארכיאולוגיה שגם בו התעניין בני ליס. כיום אין בני ליס ואין כתבות על גילויים ארכי ולוגיים שמן הסתם- ישנם. לעומת זאת היה חסר כתב בשטחים, עד שמינו את יורם כוהן והוא מאפשר לנו הצצה קלה למה שקורה בגדה. מידת הסיקור והתחקור תלויים בראש וראשונה בכתב מיומן ויוזם ובמידת החופש שהמערכת, וראשה מענקים לו. כאשר קיים חופש סיקור, העניינים אולי לא מתאזנים במובן המילולי אלא מסוקרים כהלכה. זה האיזון הנכון.
עורך בכיר בטלוויזיה אמר לי כי בגדול ניתן לומר שלא השתנה דבר מאז הוקמה הטלוויזיה, תוך מלאכת אלתור ומרוץ מכשולים. הוא קצת הגזים. אולם גם לדעתו ההבדל הוא שפעם השדרים היו חלוצים אידיאליסטים והם נתנו את המיטב ,והייתה אווירה של יצירה גם כאשר הארגון היה לקוי. פוליטיזציה הייתה תמיד. אבל עד שנות ה- 70 האלמנט האנושי ברשות התגבר על המכשולים פוליטיים-ביורוקראטיים, במידה זאת או אחרת. כל האווירה הייתה אחרת. נתנו לאנשים לפעול, והם פעלו. לכן היו גם משדרים מעולים. כיום פועלת דינאמיקה שלילית. הדברים הם מאוד פרוזאיים. לדוגמה אם כיום כתבת מסוימת שאחראית על תחום מסוים נמצאת בחופשת לידה, התחום לא מסוקר. אותו שדר בכיר שנמצא בתוך המערכת גם הוא סבור כי הבסיס לכול הוא איש השטח או העורך. אבל צריך לאפשר לו לפעול כפי שפעם אפשרו לאנשים לפעול. או חלוקת המשאבים כולל,כוח אדם וציוד, אינה פרופורציונאלית למשדרים השונים. לעתים היא מעוותת.
בכיר אחר סיפר לי כי מה שהעסיק את רשות השידור בשש השנים האחרונות זה נושא הרפורמה. שכן בלי קבלת הרפורמה, האוצר לא היה מוכן לסייע לרשות בסילוק החוב הגדול שתפח. את אנשי האוצר לא עניינו התכנים בטלוויזיה או דרכי עבודת המערכת. ומה שקרה מאז מלמד בין השאר על המגמה מאחוריי הרפורמה המיוחלת. היא שלילית. שכן אם האוצר שולט בקופה, הוא שולט בכול. את אגרת השידור, שהיא חמצן בכול שידור ציבורי, צמצם דרסטית, מי שהיה שר האוצר, והיום ראש הממשלה - ביבי נתניהו. הרפורמה המיוחלת עדיין לא יושמה אך מה שיושם זאת העברת שידורים ל-HD (רזולוציה גבוהה) שלא ברור, גם לא לאנשים בפנים, מה היא הועילה לעורכים ולכתבים מלבד תוספת כאב ראש ושעות עבודה מיותרות בהשוואה לשיטה הישנה והיעילה. גם אותו איש טלוויזיה התלונן על הבלבול והעדר ניהול, והנס הוא שבחלל נורמטיבי זה אנשים בכול זאת פועלים. אבל זאת נחמה קטנה.
אז אתה מגיע לראש הדגים. אם בעמדת ניהול מוצב אדם לא נכון, לא יעזור שום רצון טוב. לדוגמה. אם לאחר כול ההכנות הלוגיסטיות והמערכתיות לסיקור האולימפיאדה בבייג'ין, מנהל אחראי יוצא לחופשה בפריז, אז העניינים מתנהלים בכוח האינרציה ומאמצי העל ביום ובלילה של האנשים אשר השקיעו הרבה בהכנות יפגע בשידורים וגם באנרגיה של האנשים, אף שהם יעשו הכול כדי שהעדרו של המנהל לא יורגש בטיב השידורים. אבל זה ארגון דפוק.
אפשר שישנם מונחים מוצלחים או מעודנים יותר אבל "ארגון דפוק" זה המאפיין של הטלוויזיה בגיל הביניים שלה, ובארגון כזה בין כול הנושאים הנדונים, ורובם נדונים לכליה, משתרבב נושא של אתיקה בשידור. וגם על כך לא הושג סיכום. אני טוען כי הקוד האתי בשידור הציבורי לא צריך להיות שונה מן הקוד האתי של התקשורת כולה. האיזון הוא לא בכתבה עצמה אלא בשלל כתבות מן השטח ולבסוף בעריכה. אני כבר הערתי את עמדתי בנושא "מסמך נקדי", אשר כפי שציינתי היה אנכרוניסטי ברגע שהתקבל - האיזון הקדוש. כאן מצוי מוקש מבחינת השיקול המערכתי שבמקרה הטוב תמוה. לדוגמה ביום ב', 25 בפברואר, היה דיווח על ניסוי מוצלח של הטיל "חץ 3". הנושא שייך לתעשיה אוירית ולצה"ל. אבל בקודקוד האזרחי נמצא שר הביטחון. מדוע הוא לא הופיע וראש הממשלה כן הופיע. נכון ששר הביטחון היה בסוף הקדנציה אבל ככה גם ראש הממשלה. גם עניין המהומות בשטחים שייכות לשר הביטחון. מדוע הוא לא הופיע והשר לביטחון פנים הופיע. השטחים אינם "ביטחון פנים". אינני חושב שיש כאן זיקה פוליטית אלא פשוט שיקולי עריכה רעים או גרוע יותר שיקולים לא מקצועיים, רעים- לשידור הציבורי.
זאת דוגמה אחת, מקרית לחלוטין, מיני רבות, על שיקולי עריכה גרועים שאין זה משנה מה מאחוריהם - מציאת חן בעיני האדון, או סתם הרגל לשלוף משהו זמין, וראש הממשלה הזה זמין כול הזמן בהופעותיו. כאן דווקא הייתי שולף איזה נימוק מתוך "מורה הנבוכים לנקדימון רוגל". כמו למשל שאת שר הביטחון לא ניתן להשיג מכיוון שהוא נמצא בסדרת פרידות אי שם בעולם. מדברים ששמעתי גם מאנשים אחרים נוצר הרושם שהעניינים מתנהלים במסגרת " בלגאן" שיש לו איזה גג. במישור הפנימי, לא זו בלבד שאין פרגון בדיעבד לעשייה טובה, דבר רגיל במחוזותינו, אלא אין עידוד למצוינות. בשעתו בעת "צוות ההקמה" של הטלוויזיה כששבתי משליחות ככתב בארה"ב,הגדרתי את המצב כ"קונפדרציה רופפת של נסיכויות" . הפעם אין נסיכים, אבל הכול רופף. מדי פעם בפעם אני פוגש באיש טלוויזיה שאני מכיר אותו ולא שמעתי מילה טובה, ולו מאחד, על התנהלות תקינה של הערוץ הציבורי. גם של ראשי המוסדות הציבוריים וגם של המנהלים המקצועיים המבצעים. המכנה המשותף שלהם זאת יהירות בפנים ובחוץ.
עיתונות מרושעת
אם מבקשים להיות הוגנים פחות או יותר כלפי הערוץ הראשון יש מקום להארה והערה על המָראָה שבה היא משתקפת בציבור.. מיום לידתה של הטלוויזיה לוותה אותה התקשורת, נכון יותר העיתונות הכתובה, בקנאה, בטינה, בניפוח מרושע של פגמיה. עוד בטרם נולדה הסתערה עליה העיתונות הפופולרית -
ידיעות אחרונות ו
מעריב - ונימקה בק"ן טעמים מדוע היא רעה לעם ישראל. זאת תוך שהיא מסתירה את הנימוק האמיתי. החשש מתחרות בפרסומת. היא בקושי יצאה לאוויר העולם ובאו בטענות מדוע היא לא זוחלת, וכשהייתה בת כמה חודשים, התלוננו שהיא לא הולכת, ואחר כך - שהיא לא רָצָה, ועוד אבחונים מן הסוג הזה.
בשנת 1971 ואני דובר רשות השידור, והטלוויזיה בפועל (7 ימים בשבוע) היא בת שנתיים, הייתי צריך להשיב במאמר קומפקטי אחד על סדרה של שלושה מאמרים ארוכים, קוטלי עשבים שוטים, פרי עטם של שניים מבכירי העיתון "ידיעות אחרות" (7.2.71)
אורי פורת ואהרון בכר, אשר השוו את הטלוויזיה הישראלית לפנס קסם עלוב. חמש עשרה שנים לאחר מכן, בהיות אורי פורת מנכ"ל רשות השידור הוא יכול היה לכתוב, בסגנונו השנון, סידרה מורחבת על הרשות בכלל ועל הטלוויזיה בפרט, מנקודת ראותו של מי שעומד בראש הצמרת. בין השאר אמר לי: "אני צריך לנהוג כאשר על-ידי יושבים שבעה Second drivers - נהגי משנה, וכול אחד מושך לכוון אחר"(הכוונה לחברי הוועד המנהל שמונו על-ידי ממשלות הליכוד). שכן יש תופעות שהן אינהרנטיות של הטלוויזיה בכלל, ושל הציבורית שלנו בפרט. בכך איני מבקש להמעיט כהוא זה מן הפגמים הכרוניים, ואלה המתלווים אליהם, כולל הפוליטיזציה למעלה. אבל התקשורת חייבת ליטול את הקורים מבין עיניה ולבדוק באיזו מידה היא תרמה לדינאמיקה ההפוכה. לכך ניתן להוסיף כיום סיקור השוואתי בין ערוץ אחד לבין הערוצים המסחריים, בכול הקשור לטיב השידורים. סיקור שלא קיים. גם העיתונות הכתובה היא כיום על הקרשים. ועוד איך. לא רק חומריים אלא גם תוכניים.
בשנת 1986 כאשר פרסמתי את ספרי "בית יהלומים - סיפור הטלוויזיה הישראלית" כתבה רות יובל, מבכירי הכתבים של "כול העיר", בירושלים. בין היתר: "העיסוק האובססיבי והבלתי פוסק של הציבור והפוליטיקאים מאחוריי הקלעים של הטלוויזיה - פיתח אצל האנשים שם (הכוונה לצבי גיל - צ.ג) סוג של סגנון התבטאות זהיר עד סמי-פרנואידי, כשהניסיון מלמד שכול פליטת פה עלולה להתנפח לממדי שערורייה". אני יכול להתוודות בפני הקוראים שיכולתי לכתוב סיפור שלם, אפשר ספר, על איך נכתב הסיפור על הטלוויזיה הישראלית על-ידי אדם שנמצא בפנים כולל המקורות זאת בשעה שאני עובד טלוויזיה. הייתי מוסיף גם את הצימוק בכתבה של רות יובל, - פרצוף התקריב close up של מושא הכתבה( אני) מרוח על בניין "בית היהלומים" ב-close up כזה גם ג'ור'ג קלוני ובן אפלק (איקוני הגבריות החתיכית) היו יוצאים מעוותים. הייתי אז יותר נאה מאשר בתמונה הזאת. אבל, אם ניתן להוסיף קצת פלפל מרושע בצילום - מדוע לא.
למזלי, המנכ"ל באותם ימים היה אותו אורי פורת, שאותו הזכרתי , מי שהיה יועצו לענייני תקשורת של מנחם בגין. הספר יצא בהוצאת "ספריית הפועלים" ,שהיו"ר שלה הוא הסופר הידוע נתן שחם, מי שהיה המשנה ליו"ר הועד המנהל של רשות השידור, ואולי איש הציבור המשפיע ביותר בנושא השידור הציבורי. לא התערבו בפרסום, לא עיכבו, לא פסלו. זאת לא משום שהיו שם דברי שבח. בכלל לא. הוא היה מתועד כהלכה, ללא מורא וללא משוא פנים. היו זמנים ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית.
קרוב לחצי יובל לאחר שיובל כתבה את הסקירה על הספר היא פרשה מעריכת המגזין החשוב ביותר בערוץ 10 "השבוע" לאחר שגם מנהל חברת החדשות ראודור בנזימן התפטר בשל החלטת הערוץ (8.9.2011) להתנצל על פרטים מסוימים בכתבה על
שלדון אדלסון, המיליארדר איש ממלכת ההימורים ותומכם של הקיצונים הרפובליקנים בארה"ב ושל ביבי נתניהו בארץ. לא שמתי לב שרות יובל, שמטיבה לכתוב, פרסמה ספר על הקורות בטלוויזיה המסחרית שלנו ,לא כשעבדה בערוץ 10 ולא לאחר שפרשה ממנו. האם גם היא לוקה ב"זהירות עד סמי פרנואידיות"? וזאת במאה ה-21.
אני בדרך כלל לא עוסק בטלוויזיה המסחרית.. היא תעשיה. היא חידשה את המונח האמריקני של פעם Television Industry - תעשיית הטלוויזיה, הגדרה שממנה ירדה הטלוויזיה בארה"ב והטלוויזיה המסחרית בישראל עלתה עליה. מהרושם שקבלתי על תהליכי הפקה, מהשלב הראשון של קשר ראשוני, דרך ה"תחקור" ועד למשדר, זאת היא מערכת שינוע משומנת. הכול חלק, ממורק, רדוד כמו בצק פיצה דק ,דק. או אם תרצו מאפה מ"בית סבתא" בשיטת הסרט הנע. יותר מזה. היא מתייחסת אל המופיעים בה כאל סטטיסטים שממלאים קטע מן הקולאז' האנושי שמתוכנן אומנם מראש, אך ניתן לשנות הרכבים, כמו בעריכה גראפית. מכניסים אלמנט אחד ומוציאים אחר. פרסטו. יש משדר. נתנסיתי בכך ביום ראשון לקראת יום השואה כאשר ביקשו לשלב במסגרת תוכנית "הבוקר של אורלי וגיא" בערוץ 10 משהו על מנשר ניצולי השואה ורצו שאני אדבר על זה. התהליך מראשיתו ועד שוויתרתי בכלל על "שיבוצי" היה לא מכובד בלשון המעטה. כמי שהיה פעם פעיל בתחום הזה, אני יודע שאם יש line up כלומר תכנון ראשוני, ויש ונושאים או מוזמנים נדחים ואחרים נכנסים במקומם - זה מקובל. אבל לאחר שהאיש הוזמן ונקבע לו מועד ולאחר טלפונים חוזרים ונשנים מודיעים לו שרק בערב (כלומר קרוב מאוד לשידור עצמו) יודיעו לו, פרוש הדבר שהאיש הוא בחזקת filler, כלומר הוא מועמד לסתום חור, אם יהיה צורך. לדעתי זה לא רק מבייש אותי אלא מביש כלפי ערוץ 10. אותו ערוץ שבה שימשה רות יובל מנהלת תוכניות בכירה. צופים מסרו לי כי במשדר הייתה התייחסות למנשר ניצולי השואה, וזה חשוב שכן זה מסמך הומאניסטי יהודי. אבל מסגרת ההתייחסות שלי - היחס (אם "יחס" זה המונח הנכון) הוא לא אל אדם (שעומד, אגב, לדעתי, במרכז ההוויה של לקחי השואה) אלא כאל
כבודה על ה -conveyer belt כפי שציינתי. אני לא מזלזל, לא בטלוויזיה ולא בהופעה, אבל אני לא "מת" להופיע. לא בכול מחיר ולא במחיר ערך של כבוד האדם. גם כשמדובר בי. וזאת הרי היא תפיסת היסוד של המערכת. אנשים משתוקקים להופיע והם מוכנים בתמורה לגמד את ערכם כבני אדם. העיקר "להיות שם" (כמו בסרטו של יז'י קוש'ינסקי). עד כאן על קצה קצו של המזלג על הטלוויזיה המסחרית.
פרופורציה - חברים, זאת שלא קיימת אצלנו
אם ישנה מסקנה שצריך להסיק, או כמה מסקנות, הרי שיש להיזהר מלהטיל את הרפש בעובדי רשות השידור ככלל. אני וודאי שלא אעשה זאת. בין היתר מכיוון שיש לי זיקה עמוקה לרשות השידור. עבדתי בה את מלוא 35 שנים כדי לפרוש עם גמלה. אומנם אני מוסיף לשאוב מן המעיין הזה ולגלות את המים העכורים, אבל נזהר שלא לירוק לתוך הבאר. ועוד מסקנה. יש לה לרשות בכלל ולטלוויזיה בפרט זכויות והישגים לא מעטים. היא הביאה שידורים מונומנטאליים, בין היתר הסדרה "עמוד האש", היא הביאה בידור משובח של פסטיבלים ישראלים. היא הייתה הדוגמה הראשונה לסיקור חי של מערכת בחירות, ללא רבב. והיא אשר הביאה לבתים, זאת הפעם הראשונה את תמונות המלחמה,הנסיגות והניצחונות, מצב הרוח במטות ובשוחות, רגע קדרות ורגעי שמחה, שלא לדבר על ההשלכות , המדיניות והביטחוניות הלא היא מלחמת יום הכיפורים. היא גם הביאה דרמה זרה ומקורית ובין היתר, היא שידרה בשעתה את "חירבת חיזעה" תוך כדי מאבק ציבורי שיש השלכות בצדו וקשורות באחד ההיבטים של השרות הציבורי. וזאת תופעה שראוי להתעכב עליה.
"חירבת חיזעה". עובדה לדרמה על בסיס ספרו של ס. יזהר, שעוסק בגירוש תושבי כפרים ערביים במלחמת העצמאות תוך כדי איומים וירי.( הנכבה) .הספר ראה אור בשנת 1949 . אולם הסיפור עובד לדרמה על-ידי רם לוי בשנת 1978 .אז הלכוד היה בשלטון והויכוח נסב על כך שהטלוויזיה הממלכתית לא צריכה לשדר דרמה אשר תשמש תעמולה בידי הערבים ואחרים. הרשות בראשותו של היו"ר וולטר איתן ובהנהלת יצחק לבני, החליטה לשדר את הדרמה. שר החינוך זבולון המר(.שהיה אז אחראי על ביצוע חוק רשות השידור) ביקש לדחות את השידור עד לאחר דיון בכנסת. עו"ד
אמנון זכרוני הגיש בג"ץ נגד הדחייה בטענה שזאת התערבות בשיקולים של רשות השידור. אומנם בג"ץ לא דן בנושא עד לכינוס הנהלת הרשות, אך מליאת הרשות החליטה על שידור הדרמה ובסופה נערך דיון באולפן.
סוגיה זאת פנים רבות לה. היא מתחילה בכך שמוסדות הרשות מונו על-ידי ממשלת רבין. השר הממונה על ביצוע החוק היה כבר של ממשלת בגין. אלא שראש הממשלה מנחם בגין, חרף הלחץ עליו להחליף את יושב-ראש רשות השידור ואת המנכ"ל, לא נענה ללחץ וקבע שיש לחכות לחלופין עד לסוף הקדנציה של שניהם. הודות לרה"מ שהחוק אצלו היה מעל לכול והודות לעמידה איתנה של וולטר איתן ויצחק לבני - שודר המחזה. היבט נוסף בסוגיה היה חופש היצירה, שבה תמכה וועדת החינוך של הכנסת. כאן מצאה ביטוי מובהק העובדה שהשר הממונה( ואני עוד אעמוד על כך) אינו ממונה על רשות השידור אלא "על ביצוע חוק רשות השידור". ועל סמך זה הסתמכו מצדדי השידור שכן הדבר מצוי בחוק. כשם שיש לתת ביטוי לכלל העמדות בציבור (וזאת הסיבה שנערך דיון בעקבות ההקרנה, שבו ניתן ביטוי למתנגדים). היה עוד גורם, בחלקו סמוי. רם לוי( כיום פרופסור רם לוי) נחשב כשמאלני. לכן יוחסה לו הבאת הדרמה כמעין אקטואליזציה של נושא היסטורי. נכון שרם לוי הוא לא ימני בלשון המעטה. אבל מסגרת התייחסות שלו היא זכויות אנוש. ברוח זאת הוא גם ביים דרמה בשם "לחם", אחת הדרמות המעולות המקוריות שהועלו אי פעם בטלוויזיה בכיכובם של משה איבגי וששון גבאי, שזכה בפרסים והוקרן ברשתות שונות בעולם.
לאמור אם יש צרוף של אנשי מקצוע, אישי ציבור שמייצגים את הציבור, ויצירה טובה, אפשר לא רק להיאבק על כך אלא גם להגיע להישגים ממשיים, מלבד hd ושידורי ספורט. לדוגמה עוד הפקה והפעם תיעודית הסרט "שיטת ה
שקשוקה" בעת שהליכוד בשלטון. ככה כתב ירון פריד ב
הארץ 29.7.2009( במאמר תחת הכותרת: בשביל שקשוקה צריך ביצים. "ל
מיקי רוזנטל היו את הביצים לחקור את קשרי ההון והשלטון. לערוץ 1 היו את הביצים לשדר את הסרט שלו, "שיטת השקשוקה", שאף ערוץ אחר לא הסכים לשדר. "שאפו!" לרשות השידור ולמיקי רוזנטל שהצליח לשקשק עצמו לכנסת ישראל ולא מעט הודות לביצים, שמהם יצאה התרנגולת הפרלמנטארית.
הרשות ניתנת אבל לא מוגשמת
בראייה רפרספקטיבית על הנעשה אצלנו ובמקומות אחרים בהכרח שאתה מגיע למסקנה שהבעיה אינה רק במסגרת הפורמאלית, חוקית או אחרת. אולי ההשוואה הטובה ביותר היא פרטיטורה. אותם עמודים צפופי תווים וסימנים שעל פיהם מנגנים מוסיקאים, כיחידים ובהרכבים שונים עד להרכבים סימפוניים. בכול זאת יש לעתים הבדל גדול איך היצירה מבוצעת, ובראש וראשונה איך המוסיקאי והמנצח מפרשנים אותה. אשר לנמשל, הא - ראייה. בוועד המנהל של הרשות בשנת 1969 היה רוב מכריע לנציגי מפלגת השלטון - המערך. ובכל זאת גם הועד המנהל וגם המליאה נאבקו נגד הממשלה בראשות
גולדה מאיר הסמכותית מאוד וקבעו תוך גיבוי בית המשפט העליון שאת הרשות מנהלים מוסדותיו ולא הממשלה וראשה. מכאן שגם אם פה ושם חוק רשות השידור משנת 1965 ראוי לתיקונים,(ותיקונים אצלנו משמעם פרימת כול המסגרת) אפשר לחיות גם עם החוק הישן אם יקיימו אותו ברוחו ובלשונו. אילו מילאו אחר אותו חוק "אנכרוניסטי" ככתבו וכלשונו, מצבו של השידור הציבורי היה טוב לאין ערוך מאשר ה"רפורמה" הגדולה. זאת פרטיטורה שמנגנת אותה תזמורת דיסהרמונית. ואם מישהו חושב על יחסים חמים בין שני מינויים פוליטיים, היו"ר והמנכ"ל, הוא טועה. מטבע הדברים שתמיד יש חיכוך בין הדרג הציבורי שאותו מייצג היו"ר לבין הדרג הביצועי שאותו מיצג המנכ"ל. אבל הרושם הוא, ולא רק שלי, שהעניינים הם מעבר לזה בקדנציה הזאת. שלא לדבר על החיכוך הקשה בין כול מערכת הניהול לבין אנשי הביצוע.
עד כמה פעורה התהום בין ציבור העובדים לבין מוסדות הרשות ניתן לראות בבחירות האחרונות להנהלת אגודת העיתונאים בירושלים. אגודת העיתונאים בירושלים, אשר בתוקף הנסיבות של היות הרוב המכריע של החברים עובדי הרשות, היא אגודה לוחמת. באחרונה נערכה בחירות להנהלת האגודה ולמוסדותיה, ואלה התפרשו בקרב המבקרים כקרב נגד אותם חברים אשר מייצגים את הממסד.
בתום הבחירות הועברה בקרב חברי האגודה ההודעה הבאה: "תודה על האמון ועל ההתגייסות. הפעם זאת לא רק הצלחה, אלא ריסקנו אותם ממש. הם לא הצליחו להכניס אף לא מועמד אחד שלהם. למרבית ההפתעה המחאה נגדם הייתה גדולה במיוחד בקרב העיתונאים הפעילים שבחרו בקלפי ברוממה. הרשימה שהפצנו נבחרה במלואה - למעט עיתונאי אחד ברדיו. זאת חרף ההסתה והלעג בעיקר כלפי הגמלאים. ההנהלה הנבחרת תצליח לפעול באומץ ולמלא תפקידה כראוי."
הודעה זאת מלמדת אף היא על השבר ברשות השידור גופה.
השר הממונה.
כאמור בחוק, השר לענייני רשות השידור אינו ממונה על הרשות, אלא על ביצוע החוק. בשנים האחרונות אני יכול להיזכר בשר אחד אשר לקח את תפקידו, כשר המונה על ביצוע חוק רשות השידור, ברצינות. האיש הוא
איתן כבל, הוא בולט ברצינותו בכלל חברי הכנסת ואנשי ציבור. ואכן בימיו החלו להיראות סימני הבראה ברשות .הנוסחה היא לדעתי פשוטה מאוד, והיא למרבה הפליאה הייתה טובה במסגרת החוק הישן משנת 1965. כול שצריך הוא שהשר שממונה על תיק רשות השידור ידאג לשידור הציבורי (וזה יהיה האשראי שיקבל כפוליטיקאי). השר ימנה ליו"ר הרשות איש שאין בו רבב פוליטי מבחינת הגישה שלו לשידור הציבורי .למשל מישהו כמו פרופסור טרכטנברג. זה יבחר מנכ"ל מקצועי בלתי תלוי בפוליטיקאים וכך הלאה. ממון הרשות יתבסס בעיקר על אגרה ריאלית. לאלה שמקטרים על גובה האגרה אני מזכיר שוב כי השידור המסחרי מכוסה על-ידי כול הצרכנים בשלמם בחנות או ב"סופר" על המוצר. המחיר כולל גם את השיווק והמתלווה אליו כלומר הפרסומת. אין שידורים חינם. אין. וגם אין, כפי שלמדנו, טלוויזיה שחפה מהתערבות, אם לא ממשלתית אז עסקית. יתר על כן כאשר ערוץ 10 היה על הקרשים הוא שיווה לעזרה ממשלתית.
ביסודו של דבר, הטלוויזיה שלנו, בעיקר הציבורית, משקפת את העם. אנחנו מעולים במבצעים כי מבצעים מאלתרים, כול אחד נותן את הנשמה, אין ביורוקרטיה בסיפוק האמצעים החומריים והלוגיסטיים, והדבר מתבצע ללא רבב. ככה היה גם השידור של מצעד צה"ל בשנת 1968. ככה היה גם הלווי הטלוויזיוני של ביקור הנשיא אובמה בארץ 45 שנים לאחר מכן. אחרי המבצעים בא השפל והכול חוזר לקדמותו. גם רשות השידור שלנו שאמורה לייצג את הציבור כולו ביושרה, באמינות ובכישרון מקצועי, לא נשארת במקומה. היא נסוגה.
על מעמדו של השידור הציבורי יכולנו ללמוד גם מן העובדה שבמשא-ומתן הקואליציוני שמענו על כול מיני הרכבים ממשלתיים, ותיקים נחשקים יותר או פחות. אבל לא שמענו ולו קול אחד חלוש, על תפקיד חשוב מאוד. מי יהיה האיש אשר יתמנה כשר המופקד על ביצוע חוק רשות השידור, כלומר לדאוג לכך שהשידור ישמש את הציבור בצורה חופשית ואחראית. זאת לאחר שהשר היוצא -ראש הממשלה, ביבי נתניהו שהיה ממונה על הנושא לא מלא את תפקידו, (בלשון המעטה) והשאיר בשידור הציבורי אדנות וכניעה מצד אחד ואנרכיה מצד שני. לא שמענו דבר ממנהיג "יש עתיד", עיתונאי במקצועו שאמור היה להיות המגן הראשי של השידור הציבורי בממשלה.
התפקיד נפל ("נפל" זאת הגדרה יפה) בחלקו של
גלעד ארדן, מי שהיה השר לענייני הסביבה ועשה כמה דברים טובים. ביבי עשה לארדן מה שאובמה עשה לביבי. נשיא ארה"ב השאיר כאן מתנה יפה וגם אריזה יפה שאמורה לשמש אותנו למתנת גומלין. מה שביבי יארוז שם, זה עדיין בחזקת חידה גדולה. לעומת זאת ביבי השאיר לארדן מתנה לא כול כך מלבבת וגם לא אריזה יפה. השר ארדן יצטרך לפתוח אותה. הוא יראה לצערנו באלאגן מלמעלה, החל מחברי הוועד המנהל שעומדים בראש הפירמידה ועד למטה, לאי סדר, תככים, ריב ומדון. ולכשיראה את המצב עליו לראות מה ניתן לעשות כדי איכשהו לטפל - to treat - בחולה מ"שערי צדק". אם יצליח, הפציינט יצטרך לעבור תקופה ממשוכת של שיקום. ארדן אומנם נמנה עם הלאומנים הרדיקליים והקולניים בליכוד, אבל הוא מספיק שאפתן כדי לנסות ולהצליח במה שאחרים כשלו והכשילו. נראה.
בשולי הרשומה: לקראת הכתיבה פניתי למנהל בכיר בטלוויזיה ושאלתי אותו אם הם מקדישים איזה משדר לציון מלאת 45 לטלוויזיה בישראל. לא קבלתי מענה. לא הופתעתי , שכן אנשי הקומוניקציה המקצועיים כושלים בניהול קומוניקציה בין אישית, מה שנקרא "יחסי אנוש" . בדיעבד הבנתי גם שישנה עוד סיבה... לאי מסיבה.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
