כמה סמלי הדבר! יום השואה, היום שחווים בו את העומק האינסופי של הטרגדיה ששמה גלות, יום הזיכרון, היום שכואבים בו את מחיר היציאה מגלות לחרות ויום העצמאות שחוגגים בו את החרות הזאת - שני ימי יגון על יום אחד של שמחה, לא תמצאו מינון כזה אצל כל עם אחר. ולא עוד, אלא שלהתאבל אנחנו יודעים, יש לנו מנהגי אבלות מתורגלים היטב מן העבר וגם ההווה הלא-קל הוסיף עליהם. פחות יצירתיים אנו בלשמוח. שנות סבל רבות מדי ניוונו אצלנו את היכולת הזאת. וכך, שנה אחר שנה אנו שואלים את עצמנו, כיצד זה עמו של איינשטיין לא היה מסוגל להמציא משהו יותר מקורי מפטיש פלסטיק ומנגל?
כדי לשמוח, צריך כמובן שיהיה על מה לשמוח וביום הזיכרון - על מה להוקיר ולהודות לאלה שהעניקו לעם, לדורות, את מתנת העצמאות המדינית ושילמו על כך בחייהם. קשה להעלות על דל שפתיים את המליצה "במותם ציוו עלינו את החיים", אך אילולא לחימתם ועימה קורבנם קורע הלב, לא הייתה קמה המדינה היהודית - ובגולה לבד, אחרי השואה, ספק אם העם היהודי היה שורד מעבר לכמה מובלעות בניו-יורק, משהו כמו כת האיימיש או שמורות האינדיאנים.
שלילת הגולה
כאשר באים להעריך את הישגי המדינה, גם אדם כמוני המתעסק כל ימות השנה עם הארץ, ארץ ישראל, חייב לבחור כנקודת מוצא דווקא את הגולה ואת המכנה המשותף הנמוך ביותר - שלילת הגולה. לפני שאיפה נעלה כמו זקיפות קומה לאומית, לפני הכמיהה למרכז רוחני, אלא פשוט - מקלט פיסי לפרט היהודי נגד הצקות, השפלות ורדיפות ולכלל - נגד פוגרומים והשמדה המונית. בל נכחד לעצמנו: המניע העיקרי של הרצל הייתה שנאת היהודים הזאת, בת אלפי השנים, שהגרמנים המציאו לה כותרת חובקת-כל: אנטישמיות. נפתח בציון העובדה המדהימה, ששישה מיליון יהודים נרצחים, ובתוכם מיליון וחצי ילדים, לא הספיקו להרוות את הצמא לדם יהודי אצל לא מעט מבני עשיו ובני ישמעאל כאחד. שנאת היהודים לא רק שאינה דועכת, כי אם הולכת ומתגברת. ודווקא בזאת טעה הרצל בגדול. הוא חשב, שאחרי שמדינת ישראל תנקז אליה את אותן המאסות של יהודים, שבכמותן ובאיכותן גורמות לעם הארץ לרצות להיפטר מהם, למעטים שיישארו יתנו לחיות בשקט, והעיקר - למדינת היהודים יתייחסו כאל כל מדינה אחרת. הרצל לא חלם שהאנטישמיות תופנה אל המדינה גופה, שהיא, המדינה, תהפוך להיות "היהודי הקולקטיבי", ובתור שכזה השנאה, הקנאה והרצחנות יכוונו אליה ורק אחר כך, דרכה, אל יתר היהודים.
יש לאן ללכת
הרצל אומנם טעה, ובכל זאת המרשם שלו היה נכון: לכל יהודי בעולם יש היום לאן ללכת. בשנת 2012 התגברו האירועים האנטישמיים בשיעור של -30%, ומדובר בארצות כמו צרפת, הונגריה, אוקראינה, יוון וגם ארה"ב, קנדה ואוסטרליה אינן נקיות מן הנגע הזה. לפי סקר מטעם הליגה נגד השמצה שליש מן האירופאים תומכים בתפיסות אנטישמיות (ואם זה מה שמודים בו בסקרים, כמה מסתירים את דעותיהם?). והנה, בפעם הראשונה לאחר עשרות דורות של חוסר ברירה ושל אין מוצא - צעיר יהודי שנתקל בקמפוסים באותה השנאה, שחייב להצניע ברחוב כיפה יהודית או מגן דוד, שהסביבה מאותתת לו שאינו רצוי, יש לו בית! בית, שמישהו בנה אותו בשבילו וגם הקריב חיים כדי שיהיה פתוח בפניו לרווחה בכל עת. בית, שבו לא יישאל לדעותיו ואף לא למעשיו הרעים בעבר. המדינה קלטה, למשל, לא מעט עסקנים ופונקציונרים קומוניסטים שרדפו יהודים בשירות המשטרים ההם ולא שאלה שאלות, כמו אם שמקבלת בחזרה כל בן, גם בן סורר. הבית שבנתה המדינה, פתוח בפני כל יהודי בכל תנאי, כמו שהשנאה אל היהודי היא בכל התנאים.
מדינת ישראל רשאית להתגאות שחלקה את פיתה עם העולים אפילו בשנים הרזות, בהן היה זה גם על חשבון תושביה הוותיקים. והיא קולטת גם לא-יהודים שהתחתנו עם יהודים, יהודים מכל הצבעים, דתיים וחילונים, בריאים וחולים, עשירים ועניים, בעלי כושר וזקנים תשושים, ובכך מממשת באופן מילולי את חזונם של ירמיהו, ישעיהו, עמוס.
לו מילאה המדינה רק את ייעוד קיבוץ הגלויות, ותו לא, כבר יכולנו לחגוג ביום העצמאות ולומר - דיינו.
תמיד היו בינינו ריאליסטים, אנשים הרואים בצורה מדויקת מאוד.. עד לקצה אפם. ואלה אמרו שהארץ הזאת, ארץ ביצות, מדבר וסלעים קרחים, ארץ ללא מים ואוצרות טבע, לא תוכל לקלוט ולפרנס המוני יהודים. ההיסטוריון הגדול דובנוב היה ביניהם, ועימו דמוגרפים ומומחים גדולים אחרים. היה זה, כשמנינו כאן פחות מ-100,000 יהודים וחצי מיליון ערבים, והלורד פאספילד, שר המושבות הבריטי, הוציא ספר לבן וטען שאין עוד מקום בארץ "to swing a cat" ('לסובב חתול'). היום המדינה מאכלסת 8 מיליון נפש, ומהם 6 מיליון ו- 300,000 יהודים ונלוויהם. וראה איזה פלא, כלכלת המדינה הזאת איתנה מכלכלת ארצו של פאספילד.
כמעט מביך לחזור על זה, אבל את הביצות ייבשנו, אל המדבר הביאה המדינה מים ועל הסלעים בהרי יהודה ושומורן היא בונה ציוויליזציה יהודית חדשה בלב סביבה זרה ועוינת. אין חבל נידח, אין שממה ואין כבשן אש לוהט, כבקעת הירדן למשל, שהחלוץ היהודי לא תקע בהם יתד והחל יוצר חיים היכן שהיה רק מוות, למן הימים הקדמונים שהיהודים עזבו אותו. ומיים המדינה מייצרת בעצמה, מתוך הים, בעזרת אוצרות אנרגיה שגילתה באותו הים.
אבל, לא על הלחם לבדו. לא רק השלמות הפיסית, גם הכבוד של היהודי היה למרמס בכל ארצות הגולה. מבלי להפליג להיסטוריה רחוקה, די לציין שמאז תקופת האמנציפציה, כאשר יהודים זכו באירופה לשווי זכויות פורמלי, על הנייר, הפגיעה בכבודם רק החריפה. הרצל לא היה יכול למצוא את מקומו בקורפורציות הסטודנטים בווינה שהיו רוויות אנטישמיות תוקפנית, ומספרים שהאדם היפה והגאה הזה נפגע עמוקות כשפרחחים צעקו לו "הפ! הפ!", גידוף אנטישמי שמשמעותו כנראה 'ירושלים אבודה'. עוד זמן רב לפני היטלר האמינו בגויים, שיהודים נולדו לתיווך ולמסחר, לתאוות הכסף. ואם יש מקצועות שלעולם יהודי לא יהיה כשיר לעסוק - כל שכן להצטיין בהם, הרי הם החקלאות והצבא: יהודי יתכופף? יהודי יעמול בעבודת כפיים? אף פעם. ועוד פחות מזה יימצאו יהודים שיילחמו, כי היהודי מטבעו כנוע ופחדן! באה מדינת ישראל והפריכה את הדימויים האלה, שקדמו הרבה ל"שטירמר" הנאצי. כל העולם לומד אצלנו חקלאות - איך למשל מגדילים את תנובת החלב עשרות מונים, איך מניבים עם פחות מים יותר יבולים. הארץ שהייתה מדבר, מייצאת פרחים לשוק בהולנד, הביאה עצי תמר מעירק, שם הם מניבים במשורה, ושולחת שפע רב מפריים לשווקי חו"ל.
וצבאם של היהודים במדינתם הוא מן המעולים בעולם, עמד באינספור מבחני אש וניצח. ולרשותו חידושים סופר-מודרניים, פרי המצאותיהם של מדעני המדינה, שגם הם עומדים בשורה הראשונה בעולם ואף השיגו כמה פרסי נובל.
אומרים, 'ברעום התותחים שותקות המוזות'. לא המוזות במדינת היהודים. הטילים עפים, והתזמורת הפילהרמונית מנגנת, והיא מן הטובות בעולם, וגם האופרה כך. ובעוד האייטולות מאיימים במלחמה אטומית, מדינת ישראל, שלימדה את בניה להיות ספרטה לוחמת, יודעת להיות גם אתונה: ציור, פיסול, מחול, שירה, תיאטרון, מוזיאונים, להקות. כמו מים בישימון ושמחה בתוך יגון, כך מחקר, רפואה והגות בתוך סביבה פראית ועוינת - 'ווילה בג'ונגל'.
מדינה תחת איום תמידי
וגדול הפרדוקסים: מדינת תחת איום תמידי, מגויסת 65 שנים ללא הפוגה, מוכת טרור, מדממת, מושמצת - תוחלת החיים של תושביה היא מן הארוכות בעולם, והיא מן הראשונות ב'מדד האושר' העולמי, ובניגוד לכל העולם המערבי שאליו היא שייכת - שיעור הילודה אצלה עולה בהתמדה, בעוד אשר שם - הוא יורד! העם, שסביבתו הנכרית גזרה עליו מוות, מגלה סימני חיוניות רבים יותר מרוצחיו והעומדים על דמו.
ועוד חומר למחשבה. אם משווים את נתוני היהודים בארץ ישראל לנתונים של הקהילות היהודיות בגולה, מוצאים אצל האחרונים ריבוי טבעי נמוך ביותר,למטה מן הריבוי אצל הגויים שמסביבן, שבעצמו נמוך, כאמור, מן הפריון של יהודי א'י. בנוסף, מכרסמים בקהילות הגולה נישואי התערובת, שבעטיים יותר ויותר יהודים נבלעים בסביבתם ונעלמים. בישראל, מטבע הדברים תופעה כזו אינה אפשרית, ובאשר יש זוגות מעורבים, הם מתווספים על היהודים ולא נגרעים מהם. שוב - קצת לא נעים לחזור על קלישאה, אך מה לעשות שהיא אמת? - במבחן המציאות , ריאליטי בלעז, ה'ריאליסטים' התבדו והאידיאליסטים, "המשיחיים", "הכנרים על הגג", דווקא הם קראו נכון את המציאות: ארץ ישראל והמדינה שהוקמה על אדמתה העניקו לעם היהודי לא רק מפלט ומקלט, כי אם גם פריחה והתחדשות, ואלו התפוצות - ובמיוחד העשירות והשלוות שבהן - מנוונות, מצמקות, מבוללות ומטמיעות את יהודיהן.
מן השולחן העמוס כל טוב שערכתי כאן נשמט 'פרט קטן': את כל זה עשתה ועושה המדינה תחת משטר דמוקרטי, חופש ביטוי מחלט ושלטון החוק ללא פשרות. ממשלות מתחלפות ללא מהומות ובסדר מופתי, שכמה מדינות וותיקות באירופה מתקנאות בו.
קשה לחתום את השיחה הזאת מבלי להתברך גם במימד היהודי של המדינה. בשבילנו ההווי היהודי מובן מאליו ורק זרים רואים את ההבדל, ולא רק בשבתות ובחגים. ובתוך הוויכוח על 'השוויון בנטל', שוקם במדינת ישראל, על חורבות הגולה, עולם הישיבות בעוצמה ובהיקף שלא ראתה מזרח אירופה גם בימי שיא פריחתו.
יום אחד בשנה מותר לזקוף ראש
ואחרון אחרון חביב. בתוך כל הוויכוחים המכאיבים, ולמרותם, מדינת ישראל מחברת מחדש את עם ישראל עם ארץ ישראל. לא רק את שפתם העתיקה חידשו כאן היהודים, הם גם חזרו פיסית אל השורש שלהם במכפלה בחברון וכמו דוד עלו מעמק האלה ומחבל עדולם לכרמל, מעון ואביגיל. יהודים נמצאים שוב בגלגל, התחברו למזבח יהושע, התיישבו בהר גריזים הוא הר הברכה ונערות שוב מחוללות בשילה. מאות אלפים פוקדים את הכותל המערבי, את הר הבית ועיר דוד וכרמים ניטעים בידיים יהודיות בהרי השומורן, כנבואתו של ירמיהו. חוקרים יהודים גילו מחדש את סודות האפרסמון והתכלת, שתלו גרעין של פרי התמר שנפל מידי אחד או אחת מאחרוני מצדה ושוב היה לעץ מניב.
יש אנשים, שהבשורות האלה ממלאות את נפשם יותר מכל עוצמה כלכלית או צבאית ומכל הישג טכני, שכולם לא באו אלא לשרת תכלית ומשמעות אחת וזו 'השבות', שבות פיסית ורוחנית גם יחד, חיבור החומר עם הרוח במקום בו הכל התחיל, בארץ ישראל.
חוששני שקלקלתי פה משהו. האמור כאן יותר מדי מרוצה מעצמו, ויהודים הרי אף פעם אינם מרוצים. ואלו היו מרוצים, לא היו מגיעים לכל ההישגים האלה.
ובכל זאת, יום אחד בשנה מותר לזקוף את הראש ולומר לעצמנו את האמת - עשינו את זה!.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
