מאמרו הביקורתי של
ארי שביט ("
פוסט פוסט-ציונות", הארץ, 18.4.13), כלפי חבורת אנשי הרוח והאקדמיה הפוסט-ציונים והאנטי-ציונים, מבטא ומשקף היטב את הביקורת הצודקת, הקולעת והמשכנעת של רוב הציבור נגדם. אני מזדהה לחלוטין עם כתב האשמה של ארי שביט שניתן להגדירו בנוסח "אני מאשים".
קבוצה מאוד מסוימת של אנשי רוח ואקדמיה, הרואים את עצמם כאליטה של מתקני עולם, ואידיאולוגים של המחר, המשוכנעים שיש להם שלמות התבונה, החוכמה והפתרון לכל בעיה, כולל חלום השלום עם הפלשתינים, ניהלה במהלך השנים מסע ביקורת ארסית שלוחת רסן נגד כל ממשלות ישראל, ה"אשמות" לדעתם בניהול מדיניות גזענית פשיסטית.
קבוצה אריסטוקרטית זו, המשויכת ל"מחנה השלום" של השמאל הקיצוני האנטי ציוני, טענה במאמרים ובנאומים שחבריה השמיעו בתקשורת ובקמפוסים ברחבי העולם, שישראל הוקמה בחטא וקיומה הוא פשע קולוניאליסטי.
בגלל אמונתם בנוסחאות אידיאולוגיות קיצוניות, מיושנות ונאיביות, בכל הקשור לסכסוך עם הפלשתינים, הם איבדו את היכולת להבין את המציאות והמנטליות של סביבתנו האיסלאמית. אנשים אלה "עומדים איתן" על רגליהם בחלומות בשמיים. הם מבינים רק את הפלשתינים. כל תחזיותיהם התבדו. כל מה שנותר להם הוא להאשים רק את הציונות, את הממשלה, ולא את עצמם.
בתום עשרים שנות מסע ביקורת הרסנית של נביאי החורבן האלה הם נכשלו. הציונות ניצחה. ישראל מבוססת ומפותחת. המדינה היא אי של שפיות ויציבות דמוקרטית במזרח התיכון המצוי בהתפוררות ואלימות. ישראל מכובדת ומוערכת, לא מבודדת ולא מצורעת.
החבורה של האנטי ציונים, שמדברת כביכול אך ורק בשם ולמען השלום, נותרה מבודדת ומנותקת מהקונצנזוס הציוני, הלאומי והפטריוטי. חבורה שמצאה מקלט אידיאולוגי ותקשורתי מעל עמודי
עיתון הארץ.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
