בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
תום אבני וענבר דנון ב"טירונות בלוז" [צילום: דניאל קמינסקי]
|
|
|
טירונות כבור היתוך
|
"טירונות בלוז" (במקור: בילוקסי בלוז) בתיאטרון באר שבע היא קומדיה מענגת מאין כמוה, בה ניל סיימון פורש את חוויותיו כטירון במלחה"ע ה-2 בצבא ארה"ב. עסיסיות כמו של סיימון היהודי במחזותיו, והצלחתו לגעת בנפשו של כל צופה - הן משהו שכנראה זורם במיוחד בדמם של הכותבים והיוצרים היהודים. כמו הבדיחות ביידיש - ששום תרגום שלהן לא יצלח להצחיק כמו המקור
|
|
אדווה עדני ואבני בסצנה מעולה [צילום: דניאל קמינסקי]
|
|
|
|
רון ביטרמן בתפקיד הסמל הגזען טומי [צילום: דניאל קמינסקי]
|
|
|
|
|
כל מי ששירת בצבא אי פעם, וכמעט כולנו כאלה, חי בשנית בעת הצפייה בהצגת תיאטרון באר שבע את החוויה של הטירונות על כל תהפוכותיה. כי למי לא היה מ"כ (או מ"מ כפית) שהתעלל והתעלק על פקודיו בטירונות? כזה שפס אחד או שניים על זרועו היו ה"פס" לחופש התעללות בטירונים הירוקים? אצל ניל סיימון, בן דמותו במחזה הוא יוג'ין (תום אבני) שנכסף להיות סופר, וכותב כל העת את רשמיו מהטירונות במחברת אישית. כולל הערותיו והשגותיו על הסמל הגזען טומי (רון ביטרמן שמשכנע מאוד בגסותו וחספוסו). הטרור שהאחרון משליט על חבורת ששת הטירונים הוא פרי מוחו הקודח, ואולי גם תוצאת פציעתו בראש בעת המלחמה. קצב בלתי פוסק ששת הטירונים הם עולם ומלואו, מרבדים שונים של האוכלוסיה, ומכאן גם הגיוון באפיונים, במחוות ובתגובות לטראומות שהם עוברים תחת ידי הסמל הקשוח והמופרע. הרגיש והחלשלוש מכולם הוא ארנולד אפשטיין היהודי (תום חגי, הבולט בין כל החבורה המוכשרת ביכולותיו להחצין חולשה ופגיעות, שאחרים פוחדים לחשוף, בפני הסמל). דווקא הוא, החלשלוש, עובר טירונות נפשית, ומתגלה בהמשך כאיתן ביותר נפשית מכל יתר החזקים והגברתנים, המעז לומר את דעתו הכנה לשאלות המפקד המטורלל. הסצנה בה הסמל מאיים להורגו עם אקדח, מטלטלת את נפשו הרגישה, וגורמת לו דווקא להתעשת, להתקשח, ובכך - להביא למשבר נפשי לסמל עצמו. תום אבני עושה דמות פסיבית יותר, ומשמש יותר כסופר המתאר את החוויות, אך לא ניזוק בעצמו. את כל מטען ההשפלות, הקללות וניבולי הפה סופגים כל היתר: אורן כהן כ"דונלד", החולם להופיע כזמר-רגש נוסח זמרי שנות הארבעים שנחקקו בזיכרון הבינלאומי - כה משכנע ומרשים, כשם שהרשים ב"קן הקוקיה" בתיאטרון באר שבע", אז זכה בפרס התיאטרון כשחקן המבטיח; אורי מזעקי כ"רוי", מלא הטמפרמנט והקצב בתנועתו, כאילו יין תוסס בעורקיו במקום דם; איתי פולישוק הגברתן כ"ויקובסקי" בולט כ"אלתר-אגו" של הסמל, בוטה, כוחני ואלים; אלירן הרוש החמוד (כג'ימס הנסי) שמשחק גם ב"בוגד" וב"פרח השכונות" של תיאטרון באר שבע; והאור שבמחזה, שני הקטעים בהם מופיעות הדמויות הנשיות, הם אתנחתות מרוככות בין הבוטות, האלימות וההשפלות שעוברים הטירונים הצעירים. אדווה עדני שברקורד המרשים שלה הופעות בהצגות מהמעולות ביותר, משחקת כאן בהמון חן והומור את הזונה אליה מגיעים החיילים ב"אפטר" שלהם. הסצנה שלה עם תום אבני, היא מאסטר פיס, וממחישה את תסכולי איבוד הבתולים של הבחור תוך גל צחוקים בלתי פוסק למראה המתלבט הבתול. הקטע ההומוריסטי עשוי בהמון חן וטעם, ועל כך, כמו על כל ההצגה, יש לברך את הבימאי מיטקו בוזקוב ואת המתרגם הנפלא אלי ביז'אוי. הדמות הנשית השנייה שהסצנה שלה עם תום אבני מפיגה את האגרסיה הגברית תוך הבעת הרוך הנשי שלה והנפש הרומנטית של הגיבור - היא ענבר דנון כדייזי האניגן. יופיה, עדינותה ושמירתה על התום והטוהר, במיטב המסורת השמרנית האמריקנית, מהווים את הניגוד המרענן לכל המתרחש במציאות של הטירונות ומשלימים את נפשו הרגישה של הגיבור - בן דמותו של סיימון. עיצוב הבמה הריאליסטי של סשה לישיאנסקי, לוקח אותנו עמוק לתוך התרחשות העלילה. התלבושות האותנטיות של סבטלנה ברגר, התאורה המצוינת של אורי מורג, וקטעי המוזיקה בעריכת רן בגנו - הם שגורמים לקצב של ההצגה, ולקהל - לא להוריד עפעף ולעקוב אחרי כל ניע וזיע. אין חילופי תפאורה על במה חשוכה לדקות, שבדרך כלל מפיגים את הקצב. כאן הפתרון הגאוני של לישיאנסקי מותיר את הקצב והפעימה בלתי פוסקים, והמחזה מהווה חוויה מענגת, מצחיקה, גם אם היא מעלה זכרונות לא כל כך נעימים למי שחווה חוויות דומות בצבא. אבל בסך-הכל - הצגה סופר-מהנה ושווה כל דקה. בידור כפי שרק ניל סיימון יודע להעטיר עלינו, ובביצוע הנכון ביותר. שאפו לבאר שבע.
|
תאריך:
|
29/04/2013
|
|
|
עודכן:
|
29/04/2013
|
|
עליס בליטנטל
|
|
ההילולה בקבר רבי שמעון בר-יוחאי (הרשב"י) בל"ג בעומר הונהגה כנראה רק באמצע המאה ה-16. יום פטירתו של הרשב"י נחשב בעיני המקובלים כיום שמחה, עילוי וגילוי סודות קבליים. ההילולה מלווה בשירה, בריקודים ובהדלקת מדורות על-מנת להרבות אור. מנהג ההילולה היה בתחילה נחלתם של יהודי צפת בלבד. במהלך השנים, הצטרפו להילולה יהודים מכל קצוות הארץ ומהעולם, וההילולה בליל ל"ג בעומר הפכה לשם דבר בעולם היהודי. משנת 1833 ואילך, חגיגות ל"ג בעומר המסורתיות נפתחות בתהלוכה חגיגית של העברת ספר תורה עתיק מבית משפחת עבו בצפת לקבר הרשב"י במירון.
|
|
|
שדולה ערבית, אנטי-ישראלית מובהקת, המונה כארבעה מיליון איש, חותרת בארצות-הברית, בשקט-בשקט, הרחק מאור הזרקורים וצעד אחר צעד, תחת אושיותיה של מדינת ישראל, כשהיא נהנית לא במעט מחסות הקונגרס האמריקני. תכליתה של שדולה זו היא אחת ויחידה: להטיל על "האויב הציוני" חרם בינלאומי ונידוי מקסימלי.
|
|
|
"מטרה לילית" מאת ריקרדו פיגליה (חרגול עם עובד, 2012, בתרגומה של ליה נירגד) הוא לכאורה סיפור בלשי המתרחש בעיירה קטנה בארגנטינה. הדמויות העיקריות הן האחיות בלדונה, סופי ועדה, האחים של האחיות בלדונה (לוסיה ולוקה) מאותו אב אך לא מאותה אם שנטשה אותם בילדותם, טוני דוראן שהגיע לעיירה ומקיים כנראה קשר רומנטי עם האחיות, השוטר קרוצ'ה, העיתונאי אמיליו רנסי, המופיע כגיבור בכמה מספריו של ריקרדו פיגליה, שבא לסקר את פרשת הרצח של טוני דוראן והתובע קואטו.
|
|
|
מזלי הקונדסאי הריץ אותי להרצאה כה משעממת, עד כי פיהוקי איים לבלוע את חוטמי. המרצה ידען בעל שם, אך הרצאתו התפרקדה על העשב הרך של המובן מאליו. ניכר כי חשש להפחיד את הקהל, היושב מולו מלובש ומבושם ומצפה לחוויה אינטלקטואלית שדוּבְשָה מְרוּבֶּה מטרחתה. על כן כפף המלומד לשונו והרכין רעיונותיו, וכאשר חמקה מפיו המילה הגבוהית 'סוּמָא' שלח עין דאוגה לשומעיו ומיהר לבארה.
|
|
|
איש העסקים מוטי זיסר עלול לאבד גם את ביתו הפרטי לכיסוי חובותיו לבנקים ולגורמים נוספים. ביתו נבנה בשכונת בת גנים בפתח תקוה. הבית נחשב ליוקרתי במיוחד אפילו ביחס לסטנדרטים הגבוהים המקובלים על-ידי בעלי הון.
|
|
|
|