אפשר להניח כי כולכם זוכרים את הבחירה באישים שיופיעו על שטרות הכסף החדשים. סוגית המוצא, החשובה מאד והבלתי פתורה, שתפסה את מרבית הכותרות השכיחה את הבחירה הלא מובנת מאליה בכך שארבעת האישים הללו יהיו משוררים ומשוררות עבריים. זו אפיזודה קטנה, אך היא מדגימה את היחס אל השירה העברית - הערכה כללית, אך לאו-דווקא מעשית.
מדי פעם מפציע משורר אל התודעה הציבורית - לרוב זה רוני סומק, ולעיתים משורר המועסק כעיתונאי, או מי ששירו הולחן. אך ככלל, בניגוד לכבוד שניתן למשוררי עבר, ולמיעוט כמעט מבוטל ממשוררי ההווה. מרבית המשוררים והמשוררות, שחלקם מעולים, הפועלים היום לא מוכרים למרבית הציבור. כך גם יצירותיהם, פעילותם ובוודאי שהמתרחש בעולם השירה.
בספר "קול קורא בעוז" בעריכת אסף מידני ונדיר צור, העוסק בשירה פוליטית בישראל, הם ציינו את דמות המשורר כדמות הנחשבת לנמצאת מחוץ למשחק הפוליטי ולכן יכולה לדבר ביושר. דווקא כמי שאוהב מאד את עולם השירה, ובעיקר את השירה הפוליטית והמחאתית עלי להודות כי זו תפיסה שגויה. היא מקובלת בציבור, ואף הניעה את שני החוקרים הללו לתמוך בה, אך התנהלות עולם השירה הישראלי נגועה בפוליטיקה, בהעדפת מקורבים ובאותה רמת פוליטיות שניתן לראות בכל סביבה אחרת.
עולם קטן מאד עולם השירה העברי הוא קטן ומצומצם, אך סוער. ההערכה העקרונית לה זוכים משוררים לא מתבטאת באירועי ענק, לא בהיכרות משמעותית של הציבור עם יצירת המשוררים ולא בקהלים גדולים או מכירות משמעותיות של ספרי שירה או כתבי עת, גם התקציבים הממשלתיים לנושא לא מרשימים. עם זאת, רבים מאד הם הכותבים, ישנו מספר ניכר של כתבי עת, מהם ותיקים ומהם קמים ונפלים מעת לעת. הפעילות האינטרנטית, כולל אתרים ורשתות חברתיות, ערה מאד, בכל
עיתון יומי יש טור לביקורת שירה ולפחות שני מקומונים מקדישים מדור לשירה ו/או ראיונות עם משוררים.
מצב זה, של קהל מצומצם, משאבים כספיים מצומצמים וכמה אישים משמעותיים ששולטים בכמה מהברזים החשובים של עולם השירה מייצר סבך לא נעים של מהלכים פוליטיים, רכילות והחלטות לא ענייניות.
משמעות הדבר היא כמובן בינוניות. החלטות שנסמכות על קרבה או "תן וקח" ולא על איכות השירים, הוצאת ספרי שירה למקורבים (הוצאת ספר שירה היא עניין יקר ועניין של יוקרה, בחירה של הוצאה להוציא או לא להוציא ספר שירה למשורר היא לעיתים תו התקן המשמעותי למשורר), ביקורות אוהדות שלאו-דווקא נסמכות על איכות הספר ופרסומים בכתבי עת שנובעים משיקולים זרים.
בראיון לחגית גרוסמן בכתב העת "עיתון 77" שפורסם בינואר האחרון טוען המשורר מאיר ויזלטיר כי איכותן הנמוכה של אנתולוגיות שירה בישראל נובעת מהחשש של עורכי האנתולוגיות שלא חלילה להעליב משורר זה או אחר. במאמר שכתב לאחר פסטיבל מטולה למשוררים בשנה שעברה כתב אורי הולנדר, מנהל הפסטיבל, על משורר שפנה אליו ונדחה על ידיו משום שאיננו חלק מברנז'ת השירה. ללא כל דיון באיכות שירתו.
אילן ברקביץ', מי שפרסם משך כמה שנים את התור "משורר בשטח" בעיתון הארץ, העלה בתורו וגם בפרופיל הפייסבוק שלו לא מעט טענות לגבי הפלייתו מאירועי שירה ומרשימות מקבלי פרסי השירה. זאת, לטענתו, עקב עמדותיו ואמירותיו על משוררים שונים.
כדוגמה לאינטרסנטיות של רבים מהמשוררים, המשורר מתי שמואלוף פרסם לפני כמה שנים שיר בשם "חברות מסוג חדש" בוא הוא כותב "הוא חבר של כל העורכות / של כל העיתונאים / של כל הסופרים, ואפילו של כמה אמנים מרכזיים / שלא לדבר על מוזיקאים, עובד באחת ההוצאות".
אלו מקטעים קלים לתופעה רחבה יותר שבה החלטות לא מתקבלות על בסיס ענייני. נכון יהיה לטעון כי שיקולי האיכות והחשיבות בבחירת השירים מעורפלים וסובייקטיביים. אך זו לא הבעיה. הבעיה היא שהשיקול במקרים רבים איננו איכות השיר או חשיבותו, או אפילו קידומו של משורר חדש.
הבעיה היא כשהשיקול בבחירת שירים לאסופת שירה, לגיליון לכתב עת, להופעה בפסטיבל שירה או ספר שעליו תכתב ביקורת - וכמובן תוכן הביקורת, הם תוצר של שיקולים פוליטיים שתכליתם קידום אישי. מוכרות לי יותר מדי דוגמאות בהן נבחרו שיריו של משורר זה או אחר לגיליונות כתב עת או אסופה כלשהי רק בשל יחסי קרבה או רצון ליצור יחסי קרבה, עם מי מהעורכים.
אך הבחירות הבעייתיות יותר הן אלו עליהן איננו יודעים - הבחירה את ספרו של מי לא להוציא ועל ספרו של מי לא לכתוב ביקורת. לא כל מי שזועק שהתעלמו ממנו עושה זאת בצדק, מרבים מהם סביר להתעלם. אך העדפות פוליטיות שונות, יחד עם בחירה להתנקם מעת לעת בכותב זה או אחר, מייצרים חסמים למשוררים ומשוררות רבים.
פוליטיקה מרדדת
עולם השירה קטן והמשאבים בו מצומצמים. בהעדר שוק פעיל שיוכל לעקוף את שוערי התודעה ובעלי התפקידים לא נותר אלא לקוות כי הם עושים עבודתם נאמנה. ישנם משוררים מצוינים בישראל, יש שירה מצוינת. אך התנהלות בעייתית מעודדת בינוניות. זה מה שקורה כשהחברות, הקרבה או האפשרות לקיום יחסי תן-וקח בין משוררים עולות על הבחירה באיכות השיר או בחשיבותו.
בחירות פוליטיות כאלו מרדדות את איכות השירה המתפרסמת, אך אסור להפריז בהן. היום, כבעבר, מתפרסמת בישראל שירה מצוינת של משוררים מעולים. כמה מכתבי העת שיוצאים לאור מקפידים על איכות ונאבקים על חיותו של עולם השירה העברי, הישראלי. קבוצות משוררים עושות מאמצים כבירים כדי להגדיל את חשיפת השירה לציבור, והגדלת התקציבים הציבוריים המוקצים לפעילויות שירה ופרסומי שירה. פעמים רבות הם גם מצליחים. דוגמה למאבק שכזה היא התארגנות "מאבק המשוררים" החיובית.
אך כדי להפוך את עולם השירה למשמעותי יותר לציבור נדרשים לא רק תקציבים גדולים יותר, אלא התנהלות אחרת. טענות על הפוליטיות של עולם השירה נותרות בשיחות סלון או בארבע עיניים, בהאשמות פומביות ברשתות חברתיות ולעיתים ברמיזות בעיתונות או בכתבי העת.
מאמר זה הוא קריאה לדיון מחודש בתופעות אלו בעולם השירה. בולטותם של משוררים נובעת לא רק מאיכותם, אלא גם מקשריהם. לא נצליח לנקות את חוסר הענייניות ואת הפוליטיקה מהשירה, אך ראוי לפחות לדבר עליה באופן גלוי.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
