שיתביישו להם

אובמה יוצא למלחמה

המצביא והאסטרטג אובמה יוצא למלחמה. עטור זרי ניצחון וצדק מוסרי. הוא תוקף בנאום מחודד, הוא מנחית פצצות רטוריות מוסריות על יריביו, הוא מאגף את הקונגרס מימין, ומכה בו משמאל, הוא שולח את גדודיו ללוחמת גרילה בתקשורת מימין ומשמאל, ומכה בעוצמה דרך המרכז. הוא מפלס את דרכו באומץ מול פצצות השמאלנים וארטילריית הימין. הוא מגיב בעוצמה לכל איום, ונואם בלהט נגד הלא מוסריים. המלחמה כבר נמשכת למעלה משבוע, והוא מבטיח לסיים אותה חיש קל. ללא הרוגים, ללא נשורת פוליטית, טייסיו האמיצים מפגיזים את המטרות הנבחרות - פה איש קונגרס, שם איש שדולה. אנשי "מסיבת התה" אינם מוכנים להיכנע? שם כבר זוחלים אנשי הקומנדו של אובמה, חותכים חוטי תיל דוקרני, מתגנבים למחנה האויב, הישר למשרדיו הממוזגים וזורעים הרס ודמורליזציה באויב המר. המצביא הגדול משנה את תסרוקתו ומפתיע את אויביו בנאום מושחז היטב. חייליו הנאמנים יילחמו עד טיפת הדיו האחרונה, עד אחרון תוכניות האירוח, על צדקתו המוסרית. כי יש לדעת, מאובמה ועד אובמה לא קם חתיך וצח לשון כאובמה.

אה, ומה עם הסורים? עזבו, את מי זה בכלל מעניין.

הכבוד האבוד של ביילין ושות'

במלאות 20 שנה להסכם אוסלו, ראיתי באחת מתוכניות הבוקר את יוסי ביילין מתראיין. האיש נראה מעט עייף, מעט מבוגר, אך שומר על הדרת הפנים. ובכן, ציפיתי בתמימותי, שאחרי כל כך הרבה שנים, אחרי כל כך הרבה מרורים שההסכם הנ"ל הנחיל לנו כאן בארץ ישראל, אחרי כל כך הרבה הוכחות במציאות לאותו אסון רצחני, יקום אותו יוסי ביילין ויאמר: נכון, כוונתי הייתה טובה, באמת האמנתי באותו ניסיון (אמיץ) להגיע לשלום בינינו לבין הפלשתינים, עשינו כמיטב יכולתנו, אני וחברי, ולא הצלחנו. לא הצלחנו כי הצד השני לא רצה מעולם שלום. יאסר עראפת וחבר מרעיו שיקרו לנו.

נו, טוב, אז קיוויתי.

ובכן, ביילין לא רק שלא התחרט על מעשיו, אלא שבמר ליבו הוא בחר להאשים בריש גלי את עלייתו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון להר הבית בפריצתה של אינתיפאדת הדמים, ובכשלון הסכם-אוסלו.

ואז הבנתי. הבנתי כי מר ביילין עייף, מבוגר ומאוכזב. מר ביילין דואג בעיקר לדרך שבה תסתכל עליו ההיסטוריה. מר ביילין יורה את כדורו האחרון בארסנל הנשק שנותר לו, בהגנה על כבודו האבוד, על שמו הטוב ועל התפיסה האינטלקטואלית שהדריכה אותו בעשרות השנים האחרונות.

יתרה מכך, האמנתי לו. האמנתי שהוא אכן מאמין לדבריו. הבנתי שאין כל דרך להוכיח לאיש שהוא טועה. לא המציאות ולא העדויות ישנו את אמונתו - כי אמונה, במהותה, אינה ניתנת לסתירה בעזרת המציאות.

באותו הרגע, אני מודה, חשתי רחמים על האיש. הבנתי כי מהמסך נשקפת דמותו של איש הגון שניסה בכל כוחו לרשום על שמו ניצחון ענק, ניצחונם של הנחישות והרצון הטוב על עשרות שנות איבה רצחנית מהצד שאינו מקבל, ומעולם לא קיבל, את כללי התפישה המערבית.

באותו הרגע, העלה הדבר בזיכרוני את הפעם האחרונה שראיתי את בן דמותו והשקפתו של מר ביילין - יוסי שריד - האיש הזקן והעייף שכל שנותר לו הוא לשונו המושחזת הפולטת משפטים מרירים ומלאי שנאה לכל עבר.

ובכן מר ביילין, ומר שריד, וכל אותם חבורת הקשישים המוכנים לזרוע הרס וחורבן בהבל פיהם, להתעלם מהמציאות, להתפתל לכל הכיוונים רק על-מנת להציל את כבודכם האבוד, אומר לכם זאת: התבוננו היטב במראה, ראו את הפנים הנשקפות בה ודעו: לו רק הייתם מתחרטים לרגע, לו רק הייתם מסוגלים לגייס בתוככם מעט יושר אינטלקטואלי, מעט הגינות, הרי אני, ולא רק אני, היינו סולחים לכם ברוחב לב. היינו מאמצים אתכם לליבנו ומעניקים לכם אותו הכבוד הראוי למי שאכן פעל ביושר ובהגינות, וגם אם טעה, וגם אם נכשל, הרי שיושרו, הגינותו, והחרטה, מזכה אותו מכל טעויותיו. היינו מעניקים לכם אותו הכבוד שאחריו אתם רודפים ולעולם לא תקבלו.

מלחמת יום הכיפורים

והנה שוב מתחיל הנהי והבכי על מלחמת יום כיפור. לא, לא בכי על המתים ועל הפצועים, על נפגעי ההלם ועל ההפתעה והמלחמה הנוראה ההיא. לא, הבכי והנהי של מיטב התועמלנים האנטי-ישראלים.

ושוב מראיינים את ההיסטוריונים החדשים שיצליפו באזרח הישראלי בחלקת לשון ויסבירו לנו כמה שלא היינו בסדר, כמה שה"שלום" כבר כבר עמד להגיע, ורק אטימותה וטיפשותה של ממשלת היהודים היא שגרמה לאותה מלחמה נוראה.

ושוב יקומו כל אותם תועמלנים ויוכיחו באותות ובמופתים כי הסורים והמצרים בעצם היו חבורה של רודפי שלום וחובבי תורתו של גנדי, וכל האפיזודה של הצבאות שלהם שהתנפלו על מדינת היהודים הייתה משהו קטן וזניח, באמת, זה רק היה להציל את כבודו של ה"ערבי האציל" שוחר השלום.

ושוב יהיה מי שיספר לי שאיתמר סיילס ז"ל, חברו של אחי הגדול שנפל במלחמה הנואשת וההירואית על הגולן, שעד היום דמותו חרוטה בליבי, היה מין מטומטם שמת לשווא בגלל ריב גנרלים וממשלה מרשעת שמעולם לא רצתה שלום.

והנה כבר גלי האתר מלאים בראיונות עם כל מיני אנטי-לקטואלים, ושוב ידברו על התמונות של השבויים, ועל ההלם הגדול, ועל השבר והאכזבה, ועל מספרי ההרוגים. וכל אלה ידברו כשהסיפא של דבריהם הוא כמה המלחמה היא נוראה, וכמה אסור יותר להילחם, אף פעם בשום תנאי.

ובכן, נער הייתי באותם הימים הנוראים, וזכרוני אינו בוגד בי. אני זוכר את בוקר יום הכיפורים, את המכוניות מגיעות היישר לבית הכנסת, ויהודים עטויי טליתות נכנסים למכוניות ונוסעים לאי-שם להגן על המולדת.

ואני זוכר בחור אחד, שאת שמו לא היכרתי, נפרד מילדו ואומר בזו הלשון: "הם רוצים להרוג אותנו ביום כיפור - אנחנו כבר נראה להם מה זה יום כיפור!".

ואני זוכר את ימי החרדה, את סיסמאות הגיוס ששודרו ברדיו ובטלוויזיה, את ימי השבת המתוחים ואת החדשות. אני זוכר את המלחמה ואת "כוח צביקה", ואת רפאל איתן "רפול" מתראיין לטלוויזיה אחרי קרבות הבלימה ברמת הגולן.

אני זוכר את הכתב הצבאי אומר: "רפול, אתה נראה כמו לוחם עייף ולא מגולח. איך אתה מרגיש?"

והתשובה: "כמו לוחם עייף ולא מגולח".

והשאלה הבאה: "רפול, מה יהיה?"

והתשובה: "עכשיו הם ילמדו שהדרך מדמשק לירושלים היא גם הדרך מירושלים לדמשק".

כן, אני זוכר את כל אלה, את אבי מחייך בפעם הראשונה מזה שבועות למשמע דבריו של רפול. אני זוכר את הכל ויותר.

עכשיו יבואו אותם תועמלנים עלובים, אותם היסטוריונים דה-לה-שמאטה, שכל מה שהם צריכים לעשות זה רק להסתכל מעבר לגבול לסוריה, ואז להביט למצרים, ואז לחזור להסתכל בלבנון, ויספרו לי שהערבים (כן, כן - ערבים) האלה, האנטישמים המתועבים והרצחניים, שתכננו במשך שנים להרוג אותי ואת כל מי שאני אוהב, לזרוק את כל אזרחי ישראל לים, הם בעצם שוחרי שלום? שאלה שנתנו את חייהם על הגנת המולדת הם טיפשים? שיתביישו להם.