ריגול - פעולה ציונית?

במשרד לקליטת עלייה בישראל החליטו לאחרונה כי יש להטיל ספק בכך שריגול הינו פעולה ציונית. המשרד הבהיר את ההצהרה הזו בדיון שנערך שם לאחרונה ובסיכומו סירבו לקבל את העתירה להעניק לבעלי, יהונתן פולארד, מעמד של אסיר ציון.

בהצהרה נכתב כי החוק קובע שאסיר ציון הינו אדם שפעל למען מטרה ציונית וספק אם ריגול למען מדינת ישראל נחשב כפעולה ציונית כזו.

הצהרה זו מדגימה את ההתעלמות המבישה מן ההיסטוריה של העם היהודי. כל אדם, אף אם הידע שלו בהיסטוריה הישראלית מועט ביותר, יודע שריגול היה תמיד עובדה קיומית חשובה למדינה ושימש להגנה על הביטחון הלאומי. אם ריגול איננו פעולה ציונית אזי כיצד ייחשבו כל הפעולות המודיעיניות שבוצעו במשך כל הדורות?

לדוגמא, מה עם כל האנשים שמסרו נפשם למען המדינה? האם גם פעולותיהם נחשבו כספק ציוניות?

השמות - אלי כהן, משה מרזוק ושמואל עזר עולם לפני. כולם היו מרגלים שנתפסו ונתלו בגלל פעולות הריגול שבוצעו למען המדינה.

אלי כהן, הידוע כ"האיש שלנו בדמשק" נתפס ונתלה בידי הסורים. כהן סיפר מידע חיוני רב לצבא ההגנה לישראל במשך תקופה של שלוש שנים. ב-67' הצליחו הישראלים לכבוש את הגולן ביומיים כאשר חלק גדול מההצלחה נבע מהמידע שסיפק כהן. כפי שאמר איש המודיעין, האלוף מאיר עמית, "אלי הצליח הרבה מעבר ליכולות של אנשים אחרים".

מרזוק ועזר היו יהודים מצריים שנשלחו על-ידי השירות החשאי של ישראל. הם היו חלק מטבעת הריגול של לבון ב-1950. מרזון ועזר נתפסו, נשפטו למוות בגלל פעולות הריגול שלהם ונתלו על-ידי המצרים.

ומה עם מרסל ניניו, ויקטור לוי, רוברט דסה ומאיר מיוחס? גם הם היו חלק מקבוצת לבון יחד עם מרזוק ועזר.

ניניו, לוי, דסה ומיוחס בילו זמן קשה מאוד בכלא כשהם סובלים מעינויים חוזרים ונשנים בשל פעולות הריגול שביצעו למען ישראל. הם נזנחו לגמרי על-ידי מדינת ישראל ונשארו לסבול למעלה מעשור בכלא.

שחרורם נעשה בסופו של דבר כתוצאה מגבורתם של טייסים ישראלים שנתפסו על-ידי המצרים במלחמת ששת הימים. ישראל ניהלה משא ומתן על שחרור הטייסים והתכוונה להשאיר את המרגלים מאחור, אך הטייסים סירבו לעוזב בלעדיהם.

האם אנשים אלה, שהמדינה בגדה בהם, נמצאים גם כן בספק? האם הם היו גיבורים ציוניים או שמא יש להתייחס אליהם על-פי ההיגיון הנוכחי של ממשלת ישראל כסתם קרימינאלים?

ומה עם קבוצת ניל"י טרם הקמת המדינה? אהרון אהרונסון ואחותו שרה אהרונסון, נתנו מידע מודיעני חשוב מאוד לבריטים על-מנת להגן על ההתיישבות היהודית בארץ הקודש, שרה נתפסה על-ידי הטורקים ועונתה על-ידם בניסיון להוציא ממנה מידע. ביום הרביעי ירתה בעצמה בכדי להבטיח שלא יוצאו ממנה הסודות. שותפיה לקבוצת נילי, לישנסקי ובלקינד נתפסו אף הם ונשפטו בדמשק. שניהם נידנו למוות.

ומה עם לוץ וולפגאנג? כפי שאלי כהן נקרא "האיש שלנו בדמשק", לוץ כונה "העין שלנו במצרים" תחת שם הקוד "שמפניה", לוץ הציג עצמו כקצין גרמני ממצרים וסייע מאוד לביטחון ישראל בכך שלא רק שהעביר לה מידע רב שסייע לה במלחמת ששת הימים אלא אף התל בכולאיו ונמנע מלחשוף את העובדה שאיננו רק מרגל ישראלי אלא גם אזרח ישראל.

ומה עם כלב בן יפונה, יהושע בן-נון ושאר המרגלים בתנ"ך? אלה היו בעצם המרגלים הראשונים של ישראל. האם גם הם היו לא יותר מסתם פושעים וקרימינאלים? הם הממשלה הישראלית הייתה עוזבת ושוכחת גם אותם בעקבות ספק-הציוניות בפעולותיהם?

האם הממשלה הישראלית נמצאת בספק גם לגבי פעולות הריגול של המוסד - האם הן פעולות ציוניות? ומה עם הפעולות המודיעיניות של משרד הביטחון? האם גם פעולות הריגול של הצבא אינן בהכרח ציוניות בעיניה?

האם כל אלה המסכנים את נפשם למען המדינה יקבלו יחס מזלזל וחסר אחריות כפי שניתן לאלפרד פראונקנרט?

בשנות השישים המאוחרות פראונקנרט, מהנדס יהודי שוויצרי, גנב העתקים ועובדות על המכשירים המכאניים בהם השתמשו במטוס המלחמה הצרפתי-שוויצרי, המריאז', והעביר אותם לישראל. המדינה השתמשה בהעתקים שלו על-מנת לבנות את הכפיר, מטוס מלחמה. כשנתפס, ישראל התכחשה לו והפקירה אותו לגורלו. השופט השוויצרי ששפט אותו ב-1971 היה המום מהצורה שבה התייחסה אליו ישראל עד כדי כך שהפחית בעונשו של פראונקנרט כמחווה של רחמים.

ממשלת ישראל לא הזמינה את פראונקנרט להשקה הגדולה של מטוס הכפיר שהתקיימה לאחר שחרורו מן הכלא. כמה טייסים ישראלים ריחמו על פראונקנרט שנעזב ונשכח לאחר משפטו והתגייסו יחד לשלוח לו כרטיס כניסה למאורע כיוון שידעו שיום זה לא היה מגיע בלעדיו. פראונקנרט השתתף באירוע, אך לא הורשה לצפות בהסרת הלוט מעל המטוס ממרפסת המכובדים, ונאלץ לעמוד עם שאר העם. כשקצינים ישראלים גילו כי פראונקנרט משתתף באירוע, הוא נתבקש לעזוב וצוות הביטחון הוציאוהו בשקט ובמהירות.

שנים לאחר מכן, כשיהונתן פולארד נאסר, אלמנתו של פראונקנרט כתבה לו והזהירה אותו מפני הבגידה שמצפה לו מידיה של מדינת ישראל.

כמה שהיא צדקה!!!

יהונתן פולארד עבד עבור הלק"ם תחת פיקוח משרד הביטחון. המידע שהעביר לישראל הציל מאות אלפי יהודים. ואולי חשוב לא פחות מכך - הפעולה שבה השתתף גילתה את טיבם האמיתי של היחסים המיוחדים שבין ארה"ב לישראל.

גזר הדין חסר הפרופורציה שניתן לו והטיפול הנורא שקיבל ממשיכים לגלות עד עצם היום הזה את חוסר השוויון ביחסים שבין שתי המדינות. בניסיון להעלים את חוסר אמינותם של האמריקנים ואת מלחמת הצללים נגד מדינת ישראל החליטה הממשלה הישראלית לבגוד ולנטוש את הסוכן שלה, פולארד, ואפילו השתתפה בצורה בוטה במשפטו.

עד עצם היום הזה ממשיכה ממשלת ישראל לחבל לפגוע ולזלזל ביהונתן פולארד ואיננה עושה דבר על מנת להבטיח את שחרורו. עד כדי כך שהיא אף מכחישה את היותו אסיר ציון.

ממשלת ישראל ניסתה לשלול ממנו את הזכות לאזרחות ישראלית - אך הוא נלחם על כך בבית המשפט וניצח.

הממשלה אף ניסתה להכחיש את ההכרה בו כסוכן - אך יהונתן ניצח בבית המשפט גם בסיבוב זה.

בלי ספק הוא ינצח גם בסיבוב הבא - על הסטטוס שלו כאסיר ציון.

רק במקרה של יהונתן פולארד יש לממשלת ישראל את העוז לפרסם בפומבי ולהצהיר כי יש ספק בכך שריגול נחשב כפעולה ציונית, אך בהצהרה זו ישראל מזלזלת רטרואקטיבית בשירות הגדול ובהקרבה שכל הגיבורים שהזכרתי נתנו לה בפעולות הריגול שלהם.

פעולותיו של יהונתן פולארד שייכות לאותה מסורת עילאית כדוגמת אלי כהן, ואלפרד פראונקנרט. העלאת הטענה הזו כאילו "ספק אם ריגול למען מדינת ישראל מהווה פעולה ציונית" פוגעת בכבודם של המתים ואף באלה שפועלים למען מדינת ישראל במסירות נפש בימים אלה. ישראל חייבת התנצלות והכרת תודה כלפי כל אלה שסיכנו את חייהם בביצוע משימות מסוכנות ופעולות ציוניות מסוכנות לטובתה.

ובראש הרשימה בעלי, יהונתן פולארד.