התיאבון הבריא של ענקי הכלכלה הישראלים אחר הגדלת ההון, מביא רבים מהם לחפש אוצרות טבע להשתלט עליהם, תוך גריפת הון רב על חשבון הציבור. את ניסיונם של כמה פרלמנטרים "חברתיים" לצמצם את רווחיהם, באמצעות הגדלת התמלוגים לטובת הציבור, הטייקונים הללו רואים כעין רעה לשמה. הדוגמה האחרונה והמתוקשרת ביותר לכך הם קידוחי הגז מול חופי ישראל.

עבור רובנו, הפרטים שמאחורי עניינים אלו הם עלומים וחסרי פשר. אנו נתונים להשפעתם של אנשי יחסי ציבור ומעצבי דעת קהל, ובמצב שכזה לא ניתן להביע עמדה של ממש. יחד עם זאת, דווקא התורה ופרשת השבוע עשויים להציג קריאת כיוון מוסרית וחברתית בנושא זה.

פרשת נח מתארת חברה שהתיאבון לשררה וההשתלטות הביאו אותה לקריסה כוללת. הקריסה כה גדולה, שאלוקים מחליט לעצור את המהלך באמצעו. "ויינחם אלקים כי עשה את האדם", מספרת לנו הפרשה הקודמת. האגרסיביות של האדם הולידה שחרור יצרים שמילא את הארץ בגזל, עריות ושפיכות דמים.

כל התופעות הללו נובעות מאותו מקור: הרצון להיות בעלים על משהו שאיננו שלי. גם הדור שאחרי המבול לא היה שונה בהרבה במהותו מהדור שלפניו. סיפור מגדל בבל מדגים זאת. לכאורה, היה צריך להחריב את העולם בשנית, אך אלקים, כבול בשבועת עצמו, לא מחריב את העולם אלא מפריד את האנושות לאומות ושפות ודן אותה למסע ארוך של תחרות ושונות.

פירוש נפלא וריאליסטי למה שקרה במגדל בבל מספק לנו ר' יצחק אברבנאל: "כשנטו לחידוש המלאכות בבניין העיר והמגדל הסירו עצמן מן האחווה, ונעשו הקניינים והנחלות פרטיות ובאו לידי חילוף וייחוד מתוך חמדתם לקחת ולייחס כל אחד לעצמו דברים מיוחדים ולומר שלי שלי ושלך שלך, עד שמפני זה נפרדו איש מאחיו".


הדוגמה הקיבוצית


הקולקטיב של אנשי מגדל בבל התפרק על-רקע התאווה לקניין ולהפרטה. הם יצאו לדרך כקבוצה מייסדת בעלת עניין משותף, אך האגו של כל אחד לא אפשר להמשיך בדרך המשותפת. המרוץ לפסגה הותיר את המגדל שבור ואת האנושות מפורדת ומסוכסכת. על-פי האברבנאל, לו היה הקולקטיב מתגבש ומוותר על המתכונת של "שלי שלי - שלך שלך" היה המגדל מצליח.

דווקא אנו יודעים, כי לא בטוח שכך. החברה הקיבוצית, החוגגת מאה שנות חיים, ביקשה לבנות חברת מופת שכזאת, המושתת על עיקרון "תן כפי יכולתך וקח לפי צרכיך". בפועל, ביטול התחרות הקניינית הביא ברבים מן הקיבוצים לניוון אישי, שבו אנשים בעלי יכולת מצאו עצמם מנומנמים לאחר סיום שעות העבודה הקבועה. העדר המרוץ היצרי להשגת הקניין, חנק וסירס את הטבע למיצוי הפוטנציאל.

אי-אפשר להתעלם מכך שרבים מהישגיה של האנושות (בתחומי הרפואה, האלקטרוניקה, המדעים ועוד) הגיעו ממקום של שאיפה למצוינות אישית. הערך של מימוש האדם ועשיית שם על פני הארץ עודד צמיחה ויצירה. אלא שצמיחה ויצירה זו עשויים לדרוס ולרמוס את אותם אנשים שבמהלך המרוץ כשלו או התקדמו.

אם נבקש מפרשת השבוע לרמוז על הכיוון הראוי בעיני התורה למתח שבין פיתוח העולם והשתלטות עליו, לחדלות מעש שאינה תורמת לתיקון עולם, נוכל למצוא זאת בביקורת על אנשי המגדל. הכעס האלוקי על בוני המגדל לא היה על המוטיבציה אלא על המגמה. הם הפכו את האמצעי למטרה. השלטון על העולם הפך מערך לדרך. כל כוחם הופנה למימוש האגו, והכל הפך כשר להשגת מטרה זו. במקום להתמקד בפיתוח העולם, הם ביקשו להגיע עד שמי מרום ולהיות לאלהים. כשהרצון לפתח מתחלף ביצר הבעלות והרכושנות, גם העשייה היותר גדולה עתידה לקרוס בסופו של דבר.