קשרי התקשורת

הגנה עצמית והישרדות הם אינסטינקטים טבעיים. נוכח סכנה, הפנדה האדומה בדרך כלל בורחת, והקרנף - מתקיף. ביורוקרטים מטשטשים. מדריך סבוטז' של המשרד לשירותים אסטרטגיים של ארצות-הברית מ-1944 מציע את העצות הבאות כיצד להפריע לפעילות של ארגון: לעולם לא להרשות קיצורי דרך, להפנות את כל העניינים לוועדות ולהעלות לדיון נושאים בלתי רלוונטיים. כל הדרכים הללו ועוד הם לחם חוקה של התקשורת.

אחת האסטרטגיות הבולטות שנוקטים אמצעי התקשורת להדיפת ביקורת המופנית כלפיהם מצד ארגונים לא ממשלתיים כמו "האגודה לזכות הציבור לדעת" המנטרת אותם יומיום, מקליטה את שידוריהם ומפרסמת עליהם דוחות, היא לטעון כי פעילות זו נעשית על-ידי "אנשים מן החוץ". טענה זו מאפשרת להם להציג ארגונים כאלה כחסרי ידע, או אפילו כיריבים שכל מטרתם היא להתנגד לדמוקרטיה ולהפחית מערך התפקיד הדמוקרטי שממלאת התקשורת בחברה שלנו. התקשורת דורשת אי-התערבות בעבודתה המקצועית. היא הרשות הרביעית - נפרדת ונמצאת מעבר לוויכוח הפוליטי, ולאיש אין זכות לבדוק את פעילותה ואת בלמיה ואיזוניה.

תיוג מתנגדים היא אחת הדרכים הפחות מזיקות שנוקטת התקשורת, שמשתמשת בהליך הדמוקרטי לקידום מטרותיה. התקשורת דורשת הגנה מפני הפוליטיקאים בדמות חוקים המגינים על עיתונאים מגילוי מקורות-המידע שלהם. אך בו-בזמן היא מבקשת לבלום את אלה שיש בכוחם לגרום לה נזק.

אחד התכסיסים הידועים היטב שלה היא מניעה של "זמן אוויר/שידור". פוליטיקאי או איש ציבור ייווכח לדעת מוקדם מאוד בקריירה שלו, כי הפעלת לחץ על התקשורת תוביל לייבוש הקשר שלו עם בוחריו. התקשורת משתמשת בכוחה לעוות ואפילו להשתיק את האג'נדה הציבורית של אותו אדם. הציבור לא יורשה להכיר את עמדותיו ואת עשייתו. אם זה אינו פועל, הצעד הבא הוא להפוך אותו למושא לעג. התקשורת תציג את עצמה כגיבורה וכמתקנת עולם, ואילו את מבקריה - כנבלים.

הפרת הדרישות מקצועיות הבסיסיות של איזון ופלורליזם

ד"ר ג'סינטה מאוו (Jacinta Maweu) מאוניברסיטת ניירובי שבקניה הוא מרצה לתקשורת. במאמרו מאוגוסט 2013 הוא דן בהשפעה של המסחור הגובר על מה שהוא מגדיר כאבני יסוד של התקשורת: מקצועיות, אמת, דיוק, אחריות, אובייקטיביות, כבוד לאדם, וקידום אינטרס- הציבור. הוא מציין כי "הצלחתה של כל דמוקרטיה תלוייה במאמץ המשולב של עיתונאים מקצועיים, אזרחים פעילים ומוסדות תקשורת אחראיים המסוגלים לאזן בין הציבור לבין האינטרס המסחרי. ללא איזון כזה, אזרחים רק מרמים את עצמם בחושבם שהם מיודעים ונשלטים על-ידי עצמם.

למרבה הצער, לעיתים קרובות מדי, במקום שהאקדמיה בישראל תוביל ותצביע על כך שהמלך הוא עירום, היא עושה בדיוק ההפך. לעתים קרובות מדי, אקדמאים ישראלים מעדיפים להישאר בעצמם ערומים, ומתיידדים יותר מדי עם אנשי תקשורת.

השבוע, החוג לתקשורת של אוניברסיטת חיפה, יחד עם "אלסונארה" ו"המוסד האקדמי נצרת", מקיים כנס תחת הכותרת "דת ושלום בתקשורת". אלסונארה הוא אתר חדשות ערבי. בדיקה שלנו העלתה כי הוא משדר את "עמק הזאבים" - הפקה טלוויזיונית טורקית אנטי-ישראלית, או ליתר דיוק - אנטישמית. אולי הצורך במימון הביא את מארגני אוניברסיטת-חיפה להתעלם מפרט לא נוח זה.

תוכנית הכנס מספקת דוגמאות לתובנות באשר לאופן שבו מפירה התקשורת את הדרישות המקצועיות הבסיסיות של איזון ופלורליזם בעצם שיתוף הפעולה שלה עם כנס כה מוטה.

ביום השני של הכנס (8.11.13) ד"ר חנה קהת היא הדוברת היחידה של המושב הראשון, המוקדש לנושא: "התקשורת והמדיה - שדה הכוח החדש במאבק הפמיניסטי הדתי". אנו יודעים על התפתחויות מרתקות בתחום הפמיניזם במחנה הלאומי דתי החורגות מן התפיסות הרדיקליות של קהת. מדוע אפוא אין הן חלק מן הכנס? האם המארגנים מבקשים לדחוק לשוליים גורמים בחברה הישראלית שאינם מתיישרים לפי הקו של התקשורת הליברלית?

במושב הבא של הכנס שנושאו "שלום בתקשורת", משתתפי הדיון הם פרופ' עקיבא כהן, אילאיל שחר מגלי צה"ל, חוסין סוויטי שהוא עיתונאי אלסונארה, יריב אופנהיימר מ"שלום עכשיו" וד"ר ג'ואל אבו ריא דובר סכנין ומנהל שלוחת גבעת חביבה (מרכז של תנועת הקיבוץ הארצי) בסחנין.

כהן הוא ללא ספק הכוח העומד מאחורי השינויים האתיים שהוכנסו לאחרונה ברשות השידור, המאפשרים לעיתונאים לגנוב תדרים ציבוריים לקידום האג'נדות שלהם. את שחר חשפה אגודת "לדעת" כמי שקיבלה הזמנה חינם מקבוצת "יוזמת ז'נבה" לטוס לאירופה לכסות תקשורתית את פעילותה. חוסר האיזון בבחירת משתתפי המושב מדבר בעד עצמו.

המושבים האחרים אינם יותר טובים. במושב המרכזי ביום הראשון של הכנס השתתפו ד"ר מישל רוזנטל מאוניברסיטת חיפה, יאיר שלג שהוא עיתונאי ב"מקור ראשון" ומעריב ועמית מחקר ב"מכון הישראלי לדמוקרטיה", הארכיבישוף אליאס שקור, ראש העדה היוונית קתולית, הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל, הקאדי איאד זחאלקה, נשיא בית הדין השרעי בירושלים והשייח' נימר נימר.

שקור הוא מלכיתי מבירעם, ועוסק ב"עבודת פיוס". בספרו "אנחנו שייכים לאדמה", הוא כותב: "אנו כפלשתינים איננו אחראים לסבלם של היהודים באירופה, אך למרות זאת היינו אלה שגורשנו מאדמתנו ואולצנו לסבול כדי שהעולם יוכל להרגיע את מצפונו ולהעמיד פנים שהוא מתקן את הרשע שנעשה ליהודים".

שלג החובש כיפה נמצא אידיאולוגית שמאלה מן המרכז, והשקפתו הפוליטית-דתית קרובה לזו של קהת. קריב מגדיר את עצמו פרוגרסיבי. האם עורך "בשבע", עמנואל שילה, שגם הוא יהודי חובש כיפה התבקש להשתתף? התשובה לכך שלילית. שאלנו אותו. יש כמה עיתונים, תחנות רדיו ואתרי חדשות חרדיים. האם להם אין מה לתרום לנושא? יש רבנים לאומיים דתיים המופיעים תדיר בתוכניות ראיונות בתקשורת המרכזית. האם לא היה אפשר לשכנע איש מהם להשתתף? האם הזמינו את ד"ר יואל כהן מאוניברסיטת אריאל, שהוא מומחה ומחבר של ספרים ומאמרים בנושא? בתשובה לשאלתנו, הוא אישר כי לא הוזמן.

כנס "אקדמי" זה הוא דוגמה קלאסית לחברים של התקשורת המגבילים את "המרחב הציבורי" של מבקרים אפשריים, בעוד שהם מעניקים לאלה שכן משתתפים בו הכרה ואולי אף כיסוי תקשורתי. כנס זה מבליט את הצלחתה של התקשורת להגן על עצמה מפני ביקורת ומפני דעות הנוגדות את שלה. הוא גם חושף את הפעולות הבלתי אתיות שגורמים מסויימים בחברה מוכנים לעשות כדי לבצר את הטייתם הפוליטית והתרבותית.

אחת השנינויות של הסאטיריקן היהודי-אוסטרי קארל קראוס היא "אדם הנעדר רעיונות ויכולת לבטא אותם - זהו העיתונאי". שלא תהיה אי-הבנה: תקשורת חופשית היא תנאי שבלעדיו אין דמוקרטיה חופשית וחברה דמוקרטית מודעת. אבל אם התקשורת ותומכיה באקדמיה מתעקשים לנהל את החדשות, להרחיק את מי שאינם אנשי שלומם ולקרב את בעלי בריתם, הם רק מעודדים חוסר אמון גובר והולך שהציבור רוחש להם.

יש סיבות רבות לכך שיש לנטר את התקשורת ולחקור אותה. הסבר טוב אחד הוא משפט מסיפורו של פרנץ קפקא "בלילה": "מדוע אתה שומר? מישהו מוכרח לשמור, אומרים, מישהו מוכרח להיות שם".