החדשות הרעות והחדשות הפחות טובות

1. המלך עירום. בסוף השבוע האחרון איים ג'ון קרי באינתיפאדה שלישית אם לא נזדרז להסכים לתוכנית ההתאבדות המדינית שממשלו רוקח עבורנו. לא ייאמן, אבל המסר הסמוי של מזכיר המדינה האמריקני לערביי האזור הוא שאם יפתחו עלינו במתקפת טרור, גם אם נשמע גינוי אמריקני, מאחורי הקלעים יתקבל הטרור הזה בהבנה.

עיתון ה"וושינגטון פוסט", רב ההשפעה, המופיע אף הוא בשפה האנגלית, מופץ בעיקר בקרב פקידי הממשל ומקבלי ההחלטות בממשל האמריקני אולי יותר מהשפעתו של ה"ניו-יורק טיימס", שבאופיו, בנטיותיו ובמעמדו מזכיר לי את עיתון הארץ, את בכיר כותביו גדעון לוי, את רזי ברקאי מגל"צ, את רביב דרוקר מערוץ 10 ועוד רבים מהאג'נדה. לכן, אין זה פלא ואף אין זה מפתיע כלל מדוע התקשורת בארץ בחרה להתמקד בפרסום דבר המערכת של ה"ניו-יורק טיימס", לצטט מתוך המאמר שנכתב בעיתון זה, ללא כל אזכור קטן, ודאי לא מאזן, את שנכתב ב"וושינגטון פוסט": כי "אי ההגעה להסכם עם האירנים בסוף השבוע ועשרת הימים עד לקיום הסבב הבא של השיחות הם 'מזל', וכי ישנו היגיון בהתנגדות הישראלית להסכם שהתרקם. בתגובה להתרסה של ה'ניו-יורק טיימס': חבל שאין הסכם".

כשמדובר באנשי רוח, אני מסתכל עליהם משתי נקודות מוצא מתנגשות. מצד אחד, יש להם השפעה על דעת הקהל, מצד שני, הבנתם של רבים מהם את המציאות אינה עולה על הבנתם של "אנשים פשוטים".

דפדפתי בעיתונים ונתקלתי בכותרת אימים: "פתח את הסלולרי בחו"ל כדי לראות מה השעה וחוייב בתשלום של 700 שקלים". לא התעמקתי בידיעה. סיפורי אימה כאלה ואחרים יש לי מספיק, אבל מכיוון שאני אמור לבלות שלושה ימים בגולה, מיהרתי לברר מה יהיה מצבי אם אפתח את הסלולרי כדי לכוון את השעון.