זו לא חוצפה - זו סכנה

התעקשותו של נתניהו, להוציא החוצה את מלחמתו נגד ההסכם בין המעצמות לאירן, איננה עוד בגדר חוצפה אלא יותר מכך. זוהי התגרות ברורה והצגת קו אנטי שלום ואנטי הידברות שאיננו מייצג רק את נתניהו אישית אלא מכניס את כל תושבי מדינת ישראל - ואולי גם את יהודי העולם לתוכו. חוץ מארס והרס אין לקו הזה תכלית. נתניהו נובח ושיירת המעצמות ממשיכה בלעדיו לחתימת ההסכם. כל מה שיכול היה להיעשות בשקט נעשה ברעש ובצלצולים שבהחלט אפשר לכנותם "סרק, סרק, סרק".

מנגד תדמיתם של הישראלים, ואף של יהודי העולם, שוב מקבלת תמונה ופרצוף של סרבנים, מחרחרי ריב ומדון וכך הופכים יהודים בעולם (ועוד עם חזות יהודית...) למטרה ומוצאים את עצמם בסכנה פיזית ממש. אבל נתניהו ממשיך הלאה מבלי להניד עפעף.

בשנת 1991 עמד בראש ממשלת ישראל אדם ימני יותר מנתניהו, תקיף יותר מנתניהו ושסימל הרבה יותר את שורשיותו הישראלית ומסירותו לעם היהודי יותר מנתניהו. יצחק שמיר היה שמו. הוא לא זז מעמדתו הניצית כהוא זה ועקשנותו לא הותירה סיכוי לוויתור כהוא זה, שלא לדבר על אי שינוי השקפותיו הרעיוניות עד יום מותו ממש. אבל כאשר העולם – ובראשו מעצמת העל ששמה ארה"ב, הסבירו לו כי כדי לרסן את עירק הוא צריך לזוז הצידה כדי שהקואליציה האנטי עיקרית תהיה מקסימאלית, הוא הבין זאת היטב וזז הצידה גם במחיר ל"ט הסקאדים שנורו על ישראל עם אפס נפגעים.

הוא עשה זאת מתוך ראיה ואחריות יהודית וישראלית נטו. נתניהו היה צריך לנהוג כמותו – כשמיר, ועוד כאשר בראש אירן עומד נשיא כרוחני המתון ולא סדאם חוסיין ההיסטורי. אינני רוצה להישמע שבלוני אבל יותר ויותר מפעמת בי התחושה שהקרב שמנהל נתניהו נגד אובמה וגרוריו בעולם, איננו קרב ישראלי או יהודי אלא קרב אמריקני פנימי, בין הרפובליקנים שבאופוזיציה לשליט הדמוקרטי. שמיר היה ישראלי בכל רמ"ח אבריו אבל נתניהו הוא אמריקני שמיצג את הצד הרפובליקני נגד הדמוקרטים, שעוד "העזו" להכתיר נשיא שחור. כל המאבק האמריקני הזה הוא על גב ישראל והיהודים.

להבדיל מטרוצקי ובוכרין – שכיהודים פעלו מתוך מניעים זרים ליהדות במלחמתם בבולשביקים הנוכרים, כך פועל נתניהו נגד אובמה והעולם המערבי אבל עם מסיכה ישראלית ויהודית. נתניהו "הוקפץ" בגיל "ינוקא" לתפקיד היוקרתי של נציג ישראל באו"ם, כשבעצם לא חי ממש בארץ ואילו בליכוד הפעלתני של אז לא ערערו על כך, לתדהמת כולם. נתניהו שימש בתפקידים פנים ביטחונים בארה"ב עם שם אמריקני מושאל ונתניהו הפך לאסטרטג הישראלי בטלוויזיה האמריקנית עוד בגיל 28 וללא ניסיון פוליטי ישראלי. ונתניהו זה לא היסס באחרונה לתמוך במועמד הרפובליקני נגד המועמד הדמוקרטי (אובמה), פעולה ששום ראש ממשלה ישראלי לא העיז לעשות.

האנטישמיות ושנאת היהודים מתגבשים לאיטם משום המדיניות חסרת האחריות הזו, אבל לנתניהו זה לא תמיד איכפת משום שאם זה יביא ל"עלייה" הרי מה טוב לו ולחבריו בליכוד, בממשלה ואולי גם באופוזיציה הציונית, עד מר"צ וכולל.

אבל השאלה שלי איננה רק לגבי נתניהו, שאת פתרונה אני חושב שאני יודע. השאלה שלי היא, לאן נעלמה האופוזיציה הישראלית מחוץ - כמפלגת העבודה, מר"צ ואפילו "שלום עכשיו" וחד"ש, ולאן נעלמה האופוזיציה מבית, של "מפלגת השלום", ששמה ה"תנועה"? שמאל אמיתי בעולם היה יוצא מזמן להפגנות נגד ראש ממשלה עקשן המורד בכל העולם, ומתחיל להזכיר במרי זה מנהיגים עולמיים אחרים שלא היססו לסכן את עמם במרי נגד כל העולם וכשהאופוזיציה במשטרם הייתה מחוץ לחוק.

כבר טענתי בעבר שכאשר מעצמה מוסלמית עומדת מול ישראל הרי שגם השמאל האנטי דתי הופך לפטריוט ימני. אבל העומק הרעיוני מוכיח שבישראל אין בכלל שמאל אנטי גרעיני ואנטי אימפריאליסטי, שחפץ באמת בשלו, כבשאר מדינות העולם, אלא מדובר בימין ציוני מתון שסדר עדיפויותיו לשלום אינם על-פי יסודות פיקוח הנפש אלא על-פי האינטרסים הגלובליים של התרבות אותה הביא והשליט על המזה"ת. את ה"שמאל" הישראלי לא מעניינת המלחמה למען השלום אלא מעניינת המלחמה למען המשך ה"פטריוטיזם" התרבותי שלו, ובעיקר המלחמה בדת באשר היא. אני מניח שגם בעניין החתירה ל"שלום" עם הפלשתינים הקו הקולוניאלי – תרבותי הזה הוא העיקר במגמת המרכז והשמאל, והמבין יבין דבר מתוך דבר.

ולעמיתי החרדים אני רק מזכיר ש"מרידה באומות העולם", ועוד בגדולה שבמעצמות תבל זו אחת מהעבירות הקשות והמסוכנות ביותר, ובמיוחד בגדר פיקוח הנפש והעמידה "על דם רעך". אבל במצבן העלוב – רעיונית, של "יהדות התורה" וש"ס, הרי שבאמת חבל לי לדרוש מהן יותר מדי...