השאלה "מה ניתן ללמוד מההיסטוריה" היא, כמאמר הקלישאה, עתיקה כמעט כימי ההיסטוריה עצמה. התשובות לשאלה נעות בטווח שבין "ההיסטוריה חוזרת" לבין "אין שני מקרים היסטוריים דומים, ולכן לא ניתן ללמוד דבר מן ההיסטוריה". העניין נותר סבוך גם עבור אלה הסבורים כי בכל זאת ניתן להפיק לקחים היסטוריים לאור התובנה כי ההיסטוריה מלמדת אותנו דברים והיפוכם. ניקח, למשל, את ניסיון האיותאללה מטהרן לפתח נשק גרעיני (והנחת היסוד היא כי ניסיון זה יימשך למרות - ואולי בגלל - ההסכם הנרפה בין אירן והמערב). מצד אחד, כדאי להוציא לפועל מתקפת מנע ולהשמיד את מתקני הגרעין שם משום שלראיה - פעולה כזו הצליחה נגד הכור העירקי ב-1981. מצד שני, לא חסרות דוגמאות למתקפות מנע או פעולות צבאיות אחרות שנכשלו (מבצע כראמה, גליפולי, מפרץ החזירים בקובה, הפעולה לשחרור נחשון וקסמן ז"ל) ושגררו אחריהן טרגדיות אנושיות ואף מפולות מדיניות.
דבר אחד שהלימוד מההיסטוריה ודאי מספק לנו הוא כוחו של התקדים. מרגע שאירוע מסוים מתקיים, הוא נכנס אוטומטית לטווח האפשרויות הפוטנציאליות של הפעילות החברתית האנושית. כשחיילים רומאים מחריבים את קרתגו, טובחים בבניה וזורעים מלח באדמתה במאה השנייה לפני הספירה, לא ניתן עוד לומר שטיהור אתני לא ייתכן בבוסניה של סוף המאה ה-20 אחרי הספירה. ומרגע שהשמדת עם מתבצעת בארמניה בשטחה של טורקיה במלחמת העולם הראשונה, לא ניתן כבר לקבוע כי שואה נוספת לא תיתכן, גם אם מדובר במדינות מתקדמות תרבותית וטכנולוגית, כמו גרמניה או צרפת של מלחמת העולם השנייה.
דווקא השמדה המונית הם אינם כוללים בטווח האפשרויות
בשיח סביב תקיפה פוטנציאלית של מתקני הגרעין באירן בולטת גישה אחת, חסרת אחריות במיוחד. על פיה אין ביכולת גרעינית אירנית סכנה לישראל, וזאת משום שהאירנים מפתחים יכולת כזו למטרת התגוננות מתקיפה אמריקנית (לקח ממלחמות המפרץ) או לשם הישרדות במרחב הסוני. עיתונאים, פוליטיקאים ופרשנים ביטחוניים מסוימים מקדמים את נישת השיח הזו השכם והערב. יתרה מכך, לטענתם לא ייתכן שאירן תפעיל אופציה גרעינית נגד ישראל, משום שהיא עלולה להיות מתוגמלת בהתאם נוכח יכולת מכה-שנייה, המיוחסת לישראל. לאור זאת, הם קובעים, כל ניסיון לצייר את מאמץ הגרעין באירן כאיום על ישראל, אינו אלא קמפיין הפחדה מבית היוצר של ממשלת ביברמן.
אלא שדווקא העובדה שאין שני מקרים היסטוריים זהים מסייעת במקרה זה להבין את גודל הסכנה שבכוח גרעיני בידי אירן. הרי מי אמר שאירן תפעל ישירות להשמדת ישראל באמצעות מכה גרעינית? אם כבר, סביר יותר שזו תדאג לספק את היכולת לארגון טרור שינסה לבצע פיגוע גרעיני באופן שינקה את אירן מאחריות ברורה לעניין ויגרום לעולם למנוע תגובה מצד ישראל, או מה שיישאר ממנה.
אם כך, יגידו המתנגדים לגישה זו, אין ברירה אלא לשבת כל היום במקלט, שכן כוח התקדים מלמד שכל רגע עלולה להתרגש שואה או מלחמה איפשהו, מאחר שאלו התקיימו גם בעבר. ולכן, יטענו, אין להסתמך על התקדים, אלא לחשב הסתברויות של היתכנות תרחישים. אך זהו בדיוק העניין. הדילמה הנדונה אינה התחבטות בנוגע לרכישת סוג חדש של אבקת כביסה, אלא אפשרות סיוטית של השמדת עם בנשק להשמדה המונית. והאפשרות הזו, למרבה הפלצות, כלל אינה נדונה על-ידי אותם גורמים, אפילו לא ברמת ההסתברות התיאורטית של אותו "טווח האפשרויות הפוטנציאליות של הפעילות החברתית האנושית".
אולם נוכח כוח התקדים, נוכח האידיאולוגיה המשיחית הקיצונית החומייניסטית ונוכח כוונותיה, הצהרותיה ויכולותיה המתפתחות של אירן, ניתן להסיק, שבהסתברות מסוימת האפשרות של שואה גרעינית בישראל אינה מתקיימת רק בדמיונם של
בנימין נתניהו ו
אביגדור ליברמן. ההסתברות לכך ממשית עד כדי כך שהיא מחייבת מניעה בכל מחיר של גרעין אירני, בין אם בדיפלומטיה (אפקטיבית, לא כזו המבוססת על פייסנות), בין אם בסנקציות (שהוסרו כעת מהפרק עם ההסכם שנחתם בין אירן והמערב), בין אם בפעולה אמריקנית או, כמוצא אחרון, בפעולה ישראלית עצמאית.
רק שלא נשכח את אלה שהוציאו מכלל אפשרות הישנות של תקדימים היסטוריים. אחד מהם היה יוליוס לוקאסייביץ', שגריר פולין בצרפת, שקבע במאי 1938, 15 חודשים בלבד לפני כיבוש ארצו על-ידי גרמניה, כי "לא ניתן להעלות על הדעת כי במאה ה-20, לאחר המלחמה הגדולה (מלחמת העולם הראשונה), כל מדינה שהיא - אפילו גדולה וחזקה כגרמניה - תוכל לספח שטחים המאוכלסים על-ידי עמים אחרים, בניגוד לרצונם".
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
