כיצד אמור היה בנימין נתניהו להגיב על ההסכם בין המעצמות לאירן? לכאורה, עליו להתמודד עם שתי מגמות סותרות. מחד-גיסא, הוא רוצה לתקוף את ההסכם – אם משום שההסכם באמת גרוע, ואם משום (כפי שיאמרו כמה פרשנים פוליטיים שאינם בדיוק מאוהדיו) שזה הנושא המרכזי עליו ביסס את מדיניותו ואת נצחונו בבחירות. מאידך-גיסא, לומר שזהו הסכם גרוע – פירושו של דבר להודות בכך שהוא נכשל במניעתו ובכך שאירן הופכת למדינת-סף גרעינית דווקא בקדנציה שלו.

אם השיקולים של נתניהו היו פוליטיים ואישיים בלבד, הוא היה בוחר מן הסתם באיזשהו ניסוח מעומעם או אפילו אומר שההסכם הוא הרע במיעוטו. אבל לא, נתניהו יצא בצורה פומבית וברורה נגד ההסכם. זה לבד אומר, שהוא באמת מאמין שההסכם גרוע ומסוכן לישראל. זה לבד אומר, שכדאי מאוד שנקשיב לו ולא נייחס לו כל מיני מניעים זרים. וזה לבד אומר, שמי שעושה את ההפך (ע"ע ידיעות אחרונות) – נראה שהוא עצמו נגוע במניעים זרים.

השבוע חשף News1 טענות של עובד בשירות התעסוקה, לפיהן נתוני האבטלה שמפרסם השירות מוטים בצורה משמעותית כלפי מטה. בלי להיכנס לגופן של הטענות, הן מציגות את הסתירה הפנימית בה מצוי השירות. אם הוא יצליח למצוא תעסוקה לרוב המובטלים – הרי שתפקידו יתייתר במידה רבה, ואולי חלק מעובדיו יפוטרו. אם הוא לא יצליח – הרי שמדובר בגוף כושל, וגם אז אולי כדאי לפטר חלק מעובדיו.

אם השירות יציג תמונה של אבטלה יורדת – אז הוא אומנם הצליח, אבל חותר תחת עצם קיומו. ואם יציג תמונה של אבטלה עולה – אז הוא אומנם חיוני, אבל נכשל וחותר תחת עצם קיומו. אז אולי להגיד את האמת כמות שהיא? לפי אותו עובד, דוד צרפתי, זה לא מה שקורה. שירות התעסוקה לא הגיב עד דקה זו על הטענות, מה שמלמד כנראה שיש בהן מן האמת.

מצב די דומה קיים בגופים הנאבקים נגד קיפוח ואפליה, בעיקר של עדות ונשים. קחו לדוגמה גוף כמו נעמ"ת: אם כל הנשים יזכו לשוויון עליו הוא נלחם, הוא יהיה מיותר. וקחו לדוגמה מפלגה כמו ש"ס: אם תיפסק האפליה הנטענת של בני עדות המזרח, היא תהיה מיותרת. אז מה עושים? טוענים שיש קיפוח ואפליה ובכך מודים שנכשלו, או אומרים שאין קיפוח ואפליה ובכך מודים שהם מיותרים?

חלק מהפתרון שמוצאים גופים מסוג זה (וכעת אינני מדבר בהכרח על נעמ"ת וש"ס), הוא לטעון לקיפוח ולאפליה גם כאשר הללו לא קיימים. למשל: לומר שמתנכלים לזמרים מזרחיים משום שהם מזרחיים – שזה שקר, משום שההאשמות נגדם מדברות בעד עצמן. או לומר שהייצוג הנשי בכנסת צריך להיות 50% - שזה דבילי, משום שאז צריך גם ייצוג יחסי של דתיים ושל עולים מבריה"מ-לשעבר ושל סטודנטים ושל כל קבוצה, גדולה וקטנה. לכן, כאשר אתם שומעים טענות כאלו, כדאי להסתכל מי עומד מאחוריהן ומה האינטרס שלו.

סיפור שאולי כבר יצא לי לספר. מעשה בר' דוד סגל, בעל "טורי זהב" (הט"ז), שהתארח אצל חותנו, ר' יואל סירקיש, בעל "בית חדש" (הב"ח). לפני שבת הפקיד הט"ז את ארנקו אצל הב"ח, והלה – כפי שהדין מחייב – בדק את תוכנו בנוכחותו של חתנו. מאותו רגע, כמעט התעלם הב"ח מהט"ז, והאחרון לא ידע את נפשו מרוב צער. במוצאי שבת לא יכול היה להתאפק ושאל: מה פשעי ומה חטאתי? הוציא הב"ח את הארנק, הטיח אותו על השולחן וקרא בזעם: יש פה 100 זהובים! זה החתן שנתן לי הקדוש ברוך הוא?! מהיכן יש לך 100 זהובים?! או שגנבת או שלקחת שוחד! רק לאחר שהט"ז הסביר שזהו מענק שקיבל מאנשי עירו לצרכים רפואיים, נרגע הב"ח.

הזעקה צריכה להדהד: מאיפה יש לרב בישראל 100 זהובים? ובלשון ימינו: מאיפה יש לרב בישראל – ליתר דיוק: למי שהיה הרב הראשי לישראל – 500,000 שקל במזומן לערבות לשחרורו ממעצר, ועוד 500,000 שקל לגַבּוֹת ערבות אישית נוספת שלו? כי רבנים וכסף – זו אמורה להיות סתירה. ורבנים חשובים והרבה כסף – זו אמורה להיות סתירה כפולה. מתגנבת ללב המחשבה המרושעת, שאם לרב החשוד בשוחד יש כאלו סכומים, אולי החשדות נגדו אינם לגמרי מופרכים.

מינויה של הילה גרסטל לראש הגוף שיבקר את הפרקליטות, סותר את הקו שהוביל יהודה וינשטיין לאורך זמן רב. וינשטיין רצה את גוף הביקורת כמו שרוצים חור בראש ועשה כל שביכולתו לטרפד את הקמתו, אחר כך לעכב את הקמתו ואחר כך לסרס את סמכויותיו. לזכותה של ציפי לבני יש לומר, שהיא כופפה את ידו של וינשטיין (וגם את זו של משה לדור) בנושא חשוב: מתן אפשרות לציבור להגיש תלונות מהיום הראשון. אז למה וינשטיין הולך וממנה את גרסטל – העצמאית, הדעתנית, הישרה, החזקה?

הסיבה פשוטה מאוד: וינשטיין הבין, שיש גבול לכמה שהוא יכול לזלזל בפוליטיקאים, במיוחד מן הימין. גם למשוך את הקמת גוף הביקורת, גם לנסות לנטרל אותו מראש, גם למנות את שי ניצן לפרקליט המדינה – ואז גם למנות אדם חלש לראש גוף הביקורת? זה היה עלול/עשוי להיות צעד אחד יותר מדי. כמה מבכירי הימין – לדוגמה השר אורי אריאל ויו"ר הקואליציה יריב לוין – מזמן רצו לכפות בחקיקה את הקמת גוף הביקורת. אם וינשטיין היה שם בובה בראשו, ייתכן מאוד שהוא היה מגלה במהירות שהח"כים כופים עליו גוף הרבה יותר חזק מכפי שהוא רוצה. לכן, לא הייתה לו למעשה ברירה. לפחות יצא מזה דבר טוב בדמותה של גרסטל.

יחסו של הציבור החילוני בישראל לחנוכה ולתשעה באב סותר את העובדות. לחנוכה מתייחסים כאל חג של ניצחון לאומי, בעוד שהמכבים התקוממו נגד הדיכוי הרוחני-דתי של היוונים ולא נגד עצם שלטונם. לתשעה באב מתייחסים כאל יום אבל דתי, בעוד שבפועל ההשלכות של חורבן בית המקדש במישור הלאומי-מדיני היו הרבה יותר גדולות מאשר אלו שבמישור הרוחני. אז בין סופגנייה ללביבה ובין סביבון לפסטיגל, כדאי להזכיר מה באמת מייצג חנוכה: את שאיפתו של העם היהודי לעבוד את אלוקיו ולקיים את מצוותיו.