זהירות, קונספציה

במאמרו "זהירות, קונספציה" הכריז ירון לונדון (ידיעות אחרונות, 18.11.13) שהדיון הציבורי בעניין הפצצה האירנית "מאכזב בדלותו". לונדון קבל שפוליטיקאים ועיתונאים נגררו אחרי עמדת ראש הממשלה, ולא שאלו שאלות קשות בעניין הנחות היסוד שלו. הכותב סיים בהבעת חשש ש"אנחנו משחזרים את הליקוי שהתגלם בקונספציה המפורסמת", בהתכוונו למציאות מלפני כארבעים שנה, ערב מלחמת יום הכיפורים.

אכן, לאנשים חושבים אסור לקבל דברים כפשוטם, ועליהם לשאול שאלות נוקבות ולבחון הנחות יסוד לפני גיבוש דעה, קל וחומר לפני החלטות מסוכנות. יתר על כן, צעדים בכל תחום (מדיני, צבאי, כלכלי, הנדסי ועוד) מחייבים הערכת סיכונים מוקדמת לפני החלטה על פעילות כלשהי, וגם בחינה מתמדת של הפעילות במהלך ביצועה, במטרה לבחון האם המציאות תואמת את הנחות היסוד, או שמא הנחת יסוד כלשהי הייתה שגויה, וכתוצאה מכך גם הביצוע עלול להיות כושל ומסוכן.

במאמרו הציג לונדון שאלות מעניינות וחשובות לגבי הפצצה האירנית. יש לקוות כי מקבלי ההחלטות בירושלים שקלו, שוקלים וישקלו שאלות אלה. אבל, הפוסל - במומו פוסל. היכן נמצא לונדון עצמו - והדומים לו - בכל הקשור לפצצה הפלשתינית, שהיא קרובה ומוחשית הרבה יותר? איפה היה הוא עצמו - והדומים לו - בכל הקשור ל"תהליך השלום" ומדוע נמנה על פוליטיקאים ועיתונאים שנגררו אחרי אנשי אוסלו, שהונו והכשילו ראש ממשלה ועם שלם, וששיווקו "שלום" על סמך הנחות יסוד שגויות? מדוע נמנה - בעבר ובהווה - על עדר התקשורת המקדש את ההונאה הנמשכת כבר עשרים שנה ואת הקישור השקרי בין שלום למדינה פלשתינית בארץ ישראל המערבית, בשעה ששני אלה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת? הן גם מי שתמך ב"תהליך השלום" בראשיתו חייב להבחין בכך שכל הנחות היסוד קרסו, והרחיקו את השלום.

השבוע התפרסם גם מאמר של דן מרגלית תחת הכותרת "הכי קרוב שאפשר לנאציזם" ("ישראל היום", 20.11.13), שבו התייחס הכותב לדבריו הנבזיים של מנהיג אירן כלפי היהודים. לחיזוק דבריו ציטט מרגלית את ניצול השואה וחוקר השואה הפרופסור שאול פרידלנדר כדי לבחון "מדוע לא הסתפקו הנאצים בתיאור היהודי כאדם נחות, נבל, רשע, חורש רע, איש זדון?".

מרגלית תומך למעשה במדיניות נתניהו בעניין הפצצה האירנית וקובע בצדק ש"רוב מנהיגי העולם אינם רוצים להתבונן בעיניים פקוחות אל המציאות המדינית ולדמותם של מנהיגי אירן". אבל, יכולתי להעתיק את כל מאמרו מרגלית ורק להחליף את חמינאי באבו-מאזן כדי להמחיש את גודל האשליה שבתוכה שקועה ישראל: ההשוואות שבהן משתמשים אבו-מאזן ומרעיו ומערכת החינוך שלהם כלפי ישראל והיהודים אינן שונות מאלה של חמינאי. אצל אלה ואלה היהודים הם קופים, עכברים או נגיפים. וכמו שציטט מרגלית מפי פרידלנדר: "זו הייתה הכשרת הלבבות של הגרמנים לרצח העם של היהודים. קל יותר להשלים עם הריגת נגיף מאשר עם חיסול השכן ממול, גם אם הוא אדם נחות". למי ששכח, השכן ממול של "השותף לשלום" שהובא לרמאללה במסגרת "תהליך השלום" אינו אלא אנו עצמנו, כולל ירון לונדון, דן מרגלית, הח"מ ועוד מיליוני יהודים המוצגים על-ידי חמינאי ואבו-מאזן "כמי שאינם בני אדם, לא צאצאי אדם וחווה. הכי קרוב לנאציזם שאפשר". היעדים והסגנון של חמינאי ואבו-מאזן הם זהים, וגלויים לעין כל מי שאינו שבוי ב"קונספציה".