העיתונות בישראל מתעוררת (יום ב', 25.11.13) לאחד מרגעי השפל החמורים ביותר בתולדותיה. רגע בו שאלה קיומית מאין כמותה מסוקרת בשני העיתונים הגדולים בישראל על-פי הפוזיציות הקבועות מראש, המוכתבות בידי שיקולים זרים שבראשם הכתבות מסחריות של הבעלים, במקום על-פי חובתו הבסיסית ביותר של כל עיתונאי: לדווח על-פי מיטב ידיעותיו ומצפונו המקצועי.

ביום שאחרי חתימת ההסכם בין המעצמות לאירן, הפרשנויות ואפילו הכותרות בידיעות אחרונות ובישראל היום מוכתבות מהפוזיציה הבסיסית של שני העיתונים: הראשון יתקוף את בנימין נתניהו בכל מחיר, השני יחבק את בנימין נתניהו בכל מחיר. ולא משנה שמדובר בשאלה גורלית לעתידה של ישראל, ולא משנה שיש סוגיות כבדות ביותר על סדר היום, ולא משנה שמדובר בנושא מורכב מאין כמותו. המוזסים והאדלסונים קבעו מזמן את הקו, ולעזאזל עם עניינים שוליים כמו אתיקה, אמת ודיוק.

העמוד הראשון של ידיעות אחרונות פותח במאמר של נחום ברנע, שכותרתו "לא סוף העולם" והמשפט המרכזי בו הוא: "ישראל, כמו שאר המדינות באיזור, תצטרך להסתגל למעמדה החדש של אירן כמדינת-סף. זה לא טוב, אבל זה לא סוף העולם. כל ישראלי, מומחה לאטום ולא מומחה, מבין את זה. כמעט כל ישראלי. בנימין נתניהו הגיב על הידיעות מז'נבה כאילו סוף העולם הגיע". הכותרת הדיווחית באותו עמוד מחולקת לשניים: "ההסכם והדאגה".

המאמרים בעמודים הבאים ממשיכים לתקוף - לא את ברק אובמה, לא את חסן רוחאני, אלא את בנימין נתניהו. שמעון שיפר קובע, שאירן הגיעה למעמד של מדינת-סף דווקא במשמרת של נתניהו, שהפך את המלחמה בפצצה הגרעינית שלה למשימת חייו. וזה לא הכל: נתניהו הימר על עימות עם ארה"ב וכעת התברר שטעה. איתן הבר קצת יותר עדין: נתניהו לא אשם במצב הנוכחי, בו המעצמות פונות נגד ישראל, "אבל ראש ממשלה חכם, צופה פני עתיד, צריך לחפש מהרגע הראשון את אהבת העולם", במקום זאת הוא צפצף על ארה"ב, וזה המחיר. אלון פוקס ממשיך ואומר, שהתגובה של נתניהו על ההסכם היא טעות: היה צריך להציג אותו כניצחון ולא כהפסד.

נעבור לישראל היום. הכותרת הראשית קצרה וחד-משמעית: "הסכם מכור". מעליה - סקר דעת קהל המלמד שרוב הציבור בישראל לא מאמין שהאירנים יעצרו את תוכנית הגרעין, סבור שארה"ב פגעה בישראל ומרוצה מהתנהלותו של נתניהו בנושא. דרור אידר משווה את הסכם ז'נבה להסכם מינכן. בועז ביסמוט (ש-24 שעות קודם תיאר באותו עיתון את המו"מ כ"פארסה") הוא שמסביר מדוע מדובר במשחק מכור וקובע שאירן תמשיך לאיים על ישראל. דן מרגלית מצליח לכתוב מאמר של חצי עמוד בלי להזכיר אפילו פעם אחת את נתניהו.

הכפולה הבאה מוקדשת לתיאור תגובתו של נתניהו להסכם, וגם למאמר של גונן גינת התוקף את - נכון, ידיעות אחרונות. הלאה. עמוד של דיווח על ביקורת בארה"ב על ההסכם ומאמר של פרופ' אבי בן-צבי של נסיגתו של אובמה מתפקידה של ארה"ב כמעצמת על. עוד עמוד: "האמריקנים הסתירו [מו"מ חשאי עם אירן], בישראל זעמו".

הנה הסיכום. לפי ידיעות אחרונות, נתניהו אשם בהסכם עם אירן או לפחות בכך שעמדתה של ישראל לא הובאה בחשבון. העובדה שנתניהו הוא שממש לבדו הפך את הגרעין האירני לסוגיה בינלאומית, נשכחת ומושכחת לחלוטין. העובדה שבלי נתניהו לאירן כבר היה היום נשק גרעיני אינה נזכרת אפילו במילה. ואילו לפי ישראל היום, נתניהו לא נושא בשום אחריות לכך שההסכם מהווה כישלון של מדיניותו ושלא ברור האם ישראל תוכל להשפיע על הדבר החשוב באמת - מה יקרה בעוד שישה חודשים.

לפני שנים רבות ידעתי, שידיעות אחרונות ומעריב מדווחים על אירועי ספורט בהתאם לקשר שלהם לאותו אירוע. כאשר אחד העיתונים הביא ארצה קבוצת כדורגל בכירה, הוא הילל ושיבח אותה ימים רבים לפני המשחק, בעוד העיתון השני התעלם או הדגיש את כשלונותיה. כעת מתברר, שפוזיציות כאלו - שבסופו של יום הן מסחריות לגמרי (מי מממן אותך במקרה של ישראל היום, מי מתחרה בך במקרה של ידיעות אחרונות) משפיעות גם על הסיקור בשאלות הגורליות ביותר. בארה"ב יש "פוטבול גרעיני" - המזוודה המלווה את הנשיא בכל אשר ילך; לתקשורת הישראלית יש "כדורגל גרעיני".