כ-30%-40% מנפגעי שבץ מוחי צפויים לסבול מתגובות דיכאוניות בשנה הראשונה שלאחר האירוע. כך עולה (ה', 15.12.05) ממעקב שנערך אחר מחלימים מאירוע מוחי במרכז הרפואי איכילוב בתל אביב.
בין התגובות מהן החולים יכולים לסבול: מצב רוח ירוד, עייפות יתר ותשישות, הימנעות מחברת אנשים, הערכה עצמית נמוכה, מחשבות אובדניות והזנחה עצמית או תחושת פחד מהבלתי צפוי.
תגובות קליניות אלה נובעות מהמגבלות התפקודיות המופיעות בעקבות השבץ המוחי ומהתלות בעזרת הזולת. כמו-כן, הסביבה נוטה לפרש השפעות נוירולוגיות אצל המחלים, כגון: איבוד העכבות הרגשיות, איבוד היכולת להביע רגשות באמצעות הבעות פנים וגוון הקול, הדגשת תכונות מסוימות ואיבוד היכולת לדחות סיפוקים, כדיכאון או כשינוי אישיותי, כשלמעשה מדובר בתגובות שמקורן בפגיעות מוחיות הקרובות לאונה המצחית ולאו דווקא בתגובות שהן בשליטתו של המחלים.
מהמרכז הרפואי איכילוב נמסר כי יש להבדיל בין דיכאון שמופיע במשך תקופת ההסתגלות הסמוכה לשבץ, כשלושה חודשים, לבין תגובה דיכאונית קשה יותר, שנמשכת לאורך זמן ומפריעה לתהליך השיקום ההכרחי. המחלים זקוק לתמיכת הסביבה הקרובה, במובן הפיזי והרגשי ובמקרים רבים, בד בבד עם ההתקדמות בתהליך השיקום, תחושות הדיכאון חולפות.
במקרים בהם הדיכאון לא חולף תוך שנה, יש מקום להתחיל בטיפול תרופתי בתרופות נוגדות דיכאון ממשפחת ה-SSRI כשהטיפול הראשוני הוא נוירולוגי ונלווה בתמיכה פסיכיאטרית.
לדברי פרופ' נתן בורנשטיין, מנהל המערך הנוירולוגי, המרכז הרפואי תל אביב, "המודעות הציבורית להתפתחות הדיכאון אחר שבץ הינה נמוכה והתופעה לא מטופלת כראוי. תופעת הדיכאון הינה הפיכה בהרבה מקרים, אך לא בכולם, ומהווה נטל כבד, מעבר לפגיעה הפיזית, בחולה ובקרוביו".
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
