תמרור אזהרה

גולן כמשל

מה ניתן ללמוד מפרשת הזַמר המפורסם? אומנם התיק נגדו נסגר, כפי שפורסם. אך למוֹתר לציין, שמבחינה ציבורית הפרשה מדיפה ריח רע מאוד.

נראה כי עם כל הכבוד לרני רהב, ומכונת היח"צנות המשומנת שלו, התקשורת לא קנתה את האהדה והחמלה שהמכתב המתוקשר ניסה לשדר כלפי אייל גולן. מי שהתהדר בחמישים בתולות (מחצית מהשהידים), ושתמליל החקירה המשטרתית בפרשה, שחשף את יחסיו עם הנערות, ירד למכנה המשותף הצהוב הנמוך ביותר, ועורר גועל נפש - לא יוכל למחות את הקלון על מצחו בתרגיל מרהיב של יחסי ציבור. נהפוך הוא, המכתב רק הציג את הזמר באור מגוחך. הנזק התדמיתי (והכלכלי) לא נמחק.

נותר רק לקוות שפרשת גולן תשמש תמרור אזהרה לאומנים וידוענים אחרים, ותרתיע אותם ממעשים דומים של שימוש בנערות והַחְפָּצָתָן. עולם הזוהר אינו מאפיל על מעשים חמורים אלה, ואדרבה גורם אות קלון נצחי ומכה בכיס. ראו הוזהרתם!

רצח ידוע מראש

הנער שרצח את נאור אטיאס ז"ל טוען שהוא לא רוצח וכי לא התכוון להרוג. האומנם? בפראפרזה על אימרתו הידועה של ברכט, ניתן לומר שאולר שהיה שלוּף במערכה הראשונה, סופו שידקור לרצח במערכה השלישית. הנער הצטייד באולר כדי לדקור, והשאר היסטוריה.

יתר על כן, דומה שהבטלה היא אֵם כל חטאת, וכלשון חכמינו עבירה גוררת עבירה. זה התחיל בשיכרות, לטענתו (בניגוד לטענת המשטרה), ומכאן זה התפתח לאלימות שהסתיימה במותו של הקורבן. האם אין כאן הוכחה, בפעם האלף, שהשיכרות היא ערובה לרצח?

ולכן, בניגוד לעונש המופחת על-פי חוק, הגיעה השעה להחמיר בעונש על אלכוהוליזם, ועל רצח בעקבותיו.

ואחרון אחרון, החינוך לערכים - זו לא מילה גסה. חידה: מי אמר "כי אין יראת אלוקים - והרגוני"? תשובה: אברהם אבינו בארץ נוכריה. גם הפעם, בארצנו הקדושה, הרצח היה צפוי מראש. הכתובת הייתה בהחלט על הקיר.

הדרת גולן

מה בין חרם לחרם? אין ספק החרם של השמאל הישראלי על אומני הימין, מוסדותיהם ותוצרת יש"ע, מנוגד לכל עקרונות הדמוקרטיה, חירות הביטוי והסובלנות, שהשמאל כה מרבה להתהדר בהם. והחרם הטרי של אחינועם ניני על הזמר אריאל זילבר כמשל. (מה הפלא שהאיחוד האירופי מחרים את יש"ע, לפי המודל היהודי?)

לעומת זאת החרם על אייל גולן הוא לגיטימי ביותר. אם לשהידים מצפות, לדבריהם, מאה בתולות בגן עדן, הרי ה'זמר הצנוע' כעדותו הסתפק בחמישים בחורות בלבד במחוזותיו (ובכללן קטינות). גם אם הדבר נמצא כשר מבחינה משפטית, הפרשה מדיפה ריח רע מאוד מבחינת הנורמות הציבוריות.

ראוי שהנזק הכלכלי והתדמיתי של גולן, בעקבות הפרשה, ירתיע אומנים אחרים ממעשים דומים, ויחזיר את הכבוד האבוד לבנות ישראל. השאלה היא מה עשה הזמר, המשפיל נשים צעירות ומחפיץ אותן, בכנס להעצמת נשים באילת. האם לא מדובר בהדרת נשים מפורסמות מהכנס בעקבות החרם?

שולה בנעלי בית

הציבור מכיר את שולמית אלוני בעיקר כפוליטיקאית וכגברת הראשונה של זכויות האזרח. לעומת זאת, הכתבה שפורסמה במוסף של המדינה, שופכת אור על האישה והמיתוס, מטופחת כתמיד, בעיקר 'בנעלי בית'. אנו מתוודעים על יחסה לאומנות, לבית, למשפחה, כמו גם לחיים ולמוות.

אגב, אולי היא לא ליטפה את ילדיה, כעדות בנה, בהתאם למוסכמות הדור ההוא, אך ניכר שהעניקה להם חום רב.

נקודה מעניינת בכתבה היא שהפרידה כשָרה ממשרד החינוך, בעקבות פיטוריה, הייתה קשה לה יותר ממות יקיריה. מעבר לפגיעה אישית, כמה אופייני הדבר למי שחיה ונשמה חינוך בחייה, כבר כמורה בקיבוץ, וכמי שגמעה דעת, אך ידעה כל כך גם לבעוט במוסכמות חברתיות.

מַתִּי לא לבד

אין ספק שמתי כספי הוא יוצר וזמר מחונן, שהעשיר את המוזיקה הישראלית בשירי משוררים ושירי אהבה ואחרים מהיפים ביותר. יש מידה רבה של צדק בדבריו שהזמרים המזרחיים מוכשרים, בעלי יכולת קולית מעולה, אך רבים מהטקסטים המוּשרים בפיהם הם ברמה בלתי נאותה. והוא לא לבד.

בשעתו קָבל הזמר אביהוא מדינה על קיפוח הזֶמר המזרחי ברדיו במשך שנים. אך משזו פרחה ועלתה, רבו הביקורות על רמתה הירודה מצד אומנים שונים (זך, ירקוני ועוד). דומה כי המפורסמת שבהן היא התבטאותו המיתולוגית האומללה של הזמר יהורם גאון, לפיה המוזיקה המזרחית היא זבל שעוד לא ברא השטן. אימרה זו תיכנס לפנתיאון הישראלי (בדומה לביטוי 'צחצחים' של דודו טופז) ולא לשיבחו של הזַמר.

עם זאת ראוי לציין את שירי המסורת המזרחיים, שרבים מהם מצטיינים ברמתם הגבוהה, ואף הפכו לחלק בלתי נפרד מהפולקלור היהודי. מדינה אף הוא נמנה על יוצריהם המבורכים, המעשירים את השירה המזרחית והחסידית כאחת.

פסוקו

יקר על המדף: חוק הסופרים החדש - קוראים ובוכים.

פרשת הזמר: המכתב המתוקשר של רני רהב - לא מרהיב.

יועץ רע - אובד עצות.