הדבר הבולט בפרשת תצוה, (על כך כבר דיברנו בעבר), שהקב"ה איננו מזכיר את שמו המפורש של משה ביישום כל המצוות, ומסתפק בדברו אליו בלשון נוכח אל "נעלם" כגון "וְאַתָּה תצוה" "וְעָשִׂיתָ בגדי קדש" "וְלָקַחְתָּ את שתי אבני-שהם" "וְשַׂמְתָּ את שתי האבנים" "וְשִׁבַּצְתַּ הַכֻּתֹּנֶת שש" "וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם" וממשיך בכך ב: וְנָתַתָּ... וְחָגַרְתָּ... וְהִקְרַבְתָּ... וְשָׁחַטְתָּ... וּבִשַּׁלְתָּ... וְצִפִּיתָ... וְקִדַּשְׁתָּ...

לא ניתן להתעלם מכך, כי הרי, לכל אורך החומש נאמר תמיד "וידבר ה' אל משה וגו'..." ודווקא כאן כאשר יום פטירתו של משה הוא לפי המסורת חל ביום ז' וקריאת פרשת תצוה היא בחודש אדר בשבוע הראשון או השני לחודש, דווקא בפרשה זו לא נזכר שמו של משה.

הדבר מעורר שאלה כי הוא נראה כמעשה מכוון ולמרות זאת, לא מצאתי התייחסות לשאלה זו אצל רש"י, והוא בפרשנותו נכנס היישר לפרש את סוג השמן והזית שממנו מיוצר השמן. רש"י מקדיש פרשנות למילה תמיד ומסביר שאין פירוש הדבר שנר תמיד יהיה תמיד דלוק 24 שעות ביממה, כי הרי נאמר: מְעֶרֶב עַד בֹּקֶר לפני ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מאת בני ישראל. (כז/כא)

כל לילה ולילה קרוי תָּמִיד וְהַכּוָנָה למושג "התמדה" ובסדר קבוע בלתי משתנה. ברם בעניין אי-אזכרת שם משה בפרשת תצוה יש המקשרים זאת ליחס הנוקשה והבלתי מתפשר של הקב"ה אל משה, למרות היותו נאמן ביתו. לכן במדרש נמצא קשר בין אי-אזכרת שמו של משה לבין דבריו שדבר אל הקב"ה בחטא העגל בפרשת כי תשא כאשר בקש משה מאת השם סליחה וכפרה בעבור העם שחטא בלשון אולטימטיבית כך: ועתה אִם תִשָׂא חַטָּאתָם ואם אַין מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתַבְתַּ (כי תשא לב/לב).

דרך התבטאות משה זאת איננה מתאימה לאופיו בבחינת "כשגגה שֶׁיֹּצָא מלפני השליט" (קהלת י/ח) אלא שהקב"ה למרות חִבָּתוֹ הגדולה למשה לא ותר לו על אופן ההתבטאות המצוטטת לעיל. אנו גם יודעים כי משה נענש כאשר לא פעל כפי שצוה משה לפעול: בהכותו על הסלע במקום לדבר אליו. העונש הזה כבד יותר מאי אזכרת שמו של משה הוא נענש בכך שלא יכנס בעצמו או עם העם לארץ כנען.

דברי משה אל הקב"ה מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתַבְתַּ (כי תשא לב/לב לא היו מקובלות על הקב"ה, ולכן מחה שמו לא מכל הספר אשר כתב אלא מפרשת תצוה הסמוכה ללידתו ופטירתו של משה. על זה אמר שלמה במשלי: שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ - שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ (כא/כג)

הדלקת נר של שבת על-ידי נשים - קרי עקרת הבית, איננה מצווה כתובה המפורש בתורה, אך היא נרמזת בה. אנו מבחינים מתוך פרשת לשון הכתוב בפרשת "תְּצַוֶּה", אשר היא פותחת במצות העלאת (הדלקת) נר תמיד בעוד עבודת המשכן טרם נסתימה ואפילו היא נמצאת בעשיה בְּעִצּוּמָה. כי הרי על מועד סיום הקמת המשכן אנו קוראים בפרשת "ויקהל" (ל/ל) מראשית פסוקים אלה ועד לסיומה.

על סיום עבודת המשכן קוראים אנו גם בפרשת "פקודי", שבה יש תיאור מלא על דרך הקמת משכן אהל מועד. מן הכתוב שם למדים אנו כי רק בפקודי הושלמה הקמת המשכן וזה קורה בחודש הראשון ב-11 לחודש. (פקודי מ/א, פסוק א). לכן בשובנו אל השאלה הפותחת, מנין לקוחה המצוה של הדלקת נר של שבת על-ידי "נשים" דווקא ולא על-ידי הגברים, מגיעים אנו אל "בעל הטורים", שם הוא מוצא אסמכתא לכך כדרכו בהסתייעו בשיטת הגימטריה.

בעל הטורים מביא לנו רמזים מן התורה בדלותו מפסוקיה או ממילותיה את הקשר בין "נר תמיד" לבין "נר שבת" שמדליקה אותו אם המשפחה כמובן בטרם כניסת השבת. הרמז הפעם מביאו בעל הטורים משם הפרשה "תצוה", שכאמור מתחילה במצות נר תמיד, כשסך-כל מספר אותיות תצוה הוא 481, וגם צירוף המילים "צִוָּה נָשִׁים" נותן לנו בגימטריה 481. בניסיון זה של גימטריה יודעים אנו מדוע נשים בדרך-כלל הן המדליקות נר שבת.

בהקשר לכך מן הראוי להביא דברי חכמים הנאמרים בערב שבת ב-"במה מדליקין": לקראת סיום אמירת במה מדליקין אומרים: על שלושה דברים נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות: בחלה, בנדה ובהדלקת הנר. והמפליגים ברמזים הופכים את האותיות הראשונות של חלה (ח) נדה (נ) הדלקת הנר (ה) למילה הידועה חִנָּה (מילה זו נאמרת בקדיש אך נכתבת ב-א' בסוף חִנָּא חסדא ורחמא) אלא שהמתחכמים נותנים לְחִנָּה את הפירוש הערבי שמדובר בסוג צבע המופק מעיסת קליפות רמונים טחונות, הנקראת חִנָּה שמתקים לפני טקס הקידושין ולפני כניסת חתן וכלה מתחת לָחֻפָּה. לכן חובה זו של הנשים היא.

נשאלת השאלה מדוע בתוך חמש הפרשות שעוסקות במשכן החל מתרומה ועד פקודי - סוף חומש שמות, נכנס בפרשת כי תשא של השבוע הבא האירוע המוכר לנו בכינויו "חטא העגל". והרי חטא זה נעשה לפני כן עוד ברדת משה מהר סיני ובידו שני לוחות הברית, וכאשר ראה את העם שמח ומרקד סביב עגל הזהב כעס ושיבר את לוחות הברית.

והינה בתוך העיסוק במלאכת המשכן, נכנסת פרשה זו מדוע? על תמיהה זו אמרנו בשבוע שעבר בפרשת תרומה כי הרי אין מאוחר ואין מוקדם בתורה, ויתכן שפרשה מוקדמת תובא באיחור ופרשה מאוחרת תוקדם. אלא שאין מקריות בתורה, אם מובאת פרשת עוון העגל בתוך תאור הקמת המשכן, יש סבה לכך ועלינו למוצאה.

חז"ל אמרו במדרש: לא באה מלאכת המשכן, אלא לכפר על עוון העגל. ואלמלא מכשלה זו לא היו ישראל מצווים כלל על עשיית המשכן, כי הקב"ה כבר צווה את משה בסיום מתן תורה לאמר לעם ישראל: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ/כא) כלומר אין כל צורך בקביעת מקום מסוים לעבודת ה' כמו המשכן. אולם משראה הקב"ה כי העם מבקש אֵל מוחשי, בדורשם מאהרן בהקהלם עליו: "קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו" (כי תשא לב/א) ואלוהים זה בדמות מוחשית, נראית לעין בדמות עגל, אז ציווה הקב"ה את משה להקים משכן שם יעשה הפולחן ולא מול דמות מוחשית, אלא אל מול רוח הקודש, לכן נצטוו בני ישראל לבנות משכן לעבודת האלוהים.

מכאן יש לומר, כי עוון עגל הזהב בתוך הפרשות שבהם מתוארת הקמת המשכן, נועדה להזכיר לעם את חטאם, למען ידעו כי מעתה יש מקום אחד ויחיד שבו ניתן לקים את הפולחן ועל כן המשכן צעד עם העם בדרכו במדבר 38 שנים ונכנס איתם לארץ כנען שם הוקם בשילה.

הפרשה עוסקת גם בפרטי בגדי הכהנים, לא כדי לשים את הכהנים מורמים מעם, אלא כדי לעשות אבחנה בין כהן שתפקידו לשרת את העם בכהונתו לבין עמך ישראל. בגדי הכהן והאפוד עם שתי אבני הַשֹּׁהַם, נועדו לסמל אחדות העם כי עליהם חקוקים שמות 12 השבטים אשר נשאים על כתפי הכהן הגדול, ללמדך כי כל השבטים שוים בני שווים. והם מוזהרים שלא ירום לבם ויתורו אחרי עבודה זרה בבחינת וישמן ישרון ויבעט.

כְּבַר בַּמִּדְבָּר הַדָּבָר נֶאֱמַר
שֶׁהָיוֹ דְּבָרִים מְעוֹלָם כְּבַר
לִכְשֶׁיִרְוַח פֹה וְשָׁם מְעַט
שֶׁלּאֹ יִשְׁמַן יְשֻׁרוֹן וְיִבְעַט (דברים לב טו).
לֹא בִּכְדִי מְשַׁנְּנִים תָּמִיד
הַבָּרָק לֹא עַל זָהָב מְעִיד
אֱהוֹב אַרְצֶךְ וְכַבֵּד הַדֶּגֶל
אַל תִּתְפַּתֶּה לַעֲבוֹד הָעֶגֶל
לְעִתִּים פַּת יְבֵשָׁה תִּנְעַם
וְחֶלֶב פְּטָמִים סַר טַעַם
כֹּל עוֹד בַּחָזֶה הַלֵּב יִפְעַם
אַל תֵתְנָהֵכ כְּמוּרַם מְעָם