שאלת השפעת התקשורת על פסיקת בתי המשפט זוכה בשנים האחרונות לדיון ציבורי נרחב ונוקב, ובכלל זה גם בפסיקת בתי המשפט עצמם. מטבע הדברים, מרבית הדיון עוסק בתקשורת ה"מסורתית" (עיתונים, ערוצי הטלוויזיה והרדיו), ופחות באמצעי תקשורת "צעירים" יותר דוגמת המדיה החברתית, והאינטרנט בכלל (אף כי ייתכן שפרשת אייל גולן מסמנת תפנית בהקשר זה).
בית המשפט אמור לפסוק אך ורק בהתאם לדין ולראיות המונחות בפניו. בהתאם, בתי המשפט אינם נוהגים להתייחס בהחלטותיהם לפרסומים והתבטאויות שנעשו מחוץ לכותליהם, אלא רק במקרים חריגים, בהם התעורר חשש לכאורה לפגיעה בזכויות הנאשם (במשפטים פליליים) ובטוהר ההליך השיפוטי, עקב "קרנבל" תקשורתי יוצא דופן.
במקרים אלה נוהג בית המשפט להצביע על הסכנות הטמונות בחשיפה מסיבית ובוטה של בית המשפט לאינפורמציה רלוונטית, נכונה או לא נכונה, אוביקטיבית או מגמתית שמקורה מחוץ לכתליו, ובאותה נשימה ממהר להרגיע ולהצהיר, כי לא הייתה לכך השפעה כלשהי על פסיקתו במקרה הקונקרטי שנידון בפניו.
אחת הדוגמאות הבולטות בהקשר זה, היא פרשת
משה קצב: במסגרת סיכומיו, טען קצב ל"הגנה מן הצדק" (אשר קבלתה היה מוביל לזיכויו), בגין מה שכונה על ידו "מסע השיסוי והשנאה שהובילה נגדו התקשורת, ואשר הוקיעה אותו ברבים כאנס בטרם משפט". לטענת קצב, עוצמתם, היקפם, חומרתם ותדירותם של הפרסומים נגדו לא הותירו לו כל סיכוי, ואיינו למעשה את חזקת החפות.
טענתו של קצב נדחתה אומנם (בין היתר, לנוכח העובדה שהוא עצמו לקח חלק פעיל במערכת הפרסומים וההשמצות ולנוכח עוצמת הראיות נגדו), אך בית המשפט ציין בהקשר זה, כי "אכן נחצה הגבול באופן חסר תקדים", וכי מדובר בפגיעה קשה בהליך עשיית הצדק המחייבת הוקעתה על דרך בחינת האפשרות לביטולו של כתב האישום.
בירושלים או מחוצה לה?
לאחרונה, יצאה תחת ידי בית המשפט העליון החלטה לא שגרתית ומעניינת של השופט
אליקים רובינשטיין (בהליך שנוהל הרחק מאור הזרקורים), המספקת הצצה נדירה לאופן שבו תופס בית המשפט את השפעת התקשורת בעידן הווירטואלי, וההשפעה הפוטנציאלית של האינטרנט והמדיה החברתית על מראית פני הצדק.
משה ערנפלד הגיש לבית משפט השלום בירושלים תביעה בטענה לכליאת שווא. לטענתו, יסודה של התביעה במחדל של המשטרה, התביעה או בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים. בתגובה, עתרה המדינה להעביר את מקום הדיון מירושלים, לשם מראית פני הצדק, מאחר שהטענות הופנו כאמור גם נגד בית המשפט. ערנפלד התנגד לבקשה והנושא הגיע לפתחו של השופט רובינשטיין.
בהחלטתו ציין השופט רובינשטיין כנקודת מוצא, כי כאשר העברת מקום הדיון מתבקשת בשל פסלות פוטנציאלית של כלל שופטי בית המשפט, מוטל על המבקש "נטל הוכחה כבד שבכבדים" להניח תשתית לחשש אוביקטיבי למשוא פנים, וכי "אפשרות שכזו תתקיים במקרים נדירים ומיוחדים לא רק מעצם טיבם, אלא גם בשל הנחת היסוד לפיה מקצועיות השופטים, יושרם ואי תלותם מאפשרים להם לדון באופן עקרוני בכל מקרה הבא לפניהם ללא פניות וללא משוא פנים". בכך אין כל חידוש.
עוד צוין, כי ייתכנו נסיבות נוספות בהן אין זה ראוי כי הדיון בתיק מסוים יקוים בבית משפט זה או אחר, הגם שעקרונית מוסמך הוא לשבת בדין, והגם שאין בסיס לעילת פסלות נגד כל אחד משופטיו (למשל: כאשר נתבקשה העברת התיק מבית משפט בו מכהן שופט שהוא צד לתובענה, לבית משפט במחוז אחר).
כאש בשדה קוצים
מכאן המשיך השופט רובינשטיין וקבע, כי הגם שההנחה היא כי בענייננו לא קיים משוא פנים כלשהו מצד בית המשפט בירושלים ואין עסקינן בפסילה, הרי שמדובר במראית העין - או מראית פני הצדק - גורם שיש להתחשב בו במציאות בישראל, גם מבחינה חברתית וציבורית "ואולי ביתר שאת בעידן הווירטואלי. בעידננו תוך דקות ספורות, ושמא נאמר שניות ספורות, עלולות טענות, גם שאין בהן אמת, לצאת מסוף העולם ועד סופו באינטרנט ויצעק הצועק חי וקיים. אכן, בנידון דידן עסקינן ב'מראית עין קבוצתית'".
בנסיבות אלו, הגיע השופט רובינשטיין למסקנה, כי ראוי להחמיר ולהעביר את הדיון לבית משפט במחוז אחר: "גם אם אין היכרות של ממש, ולא כל שכן קרבה של ממש, בין כל השופטים באותו בית משפט או בבתי משפט באותו מחוז, מראית עין של חשדנים ובעלי לזות שפתיים ואינטרנט - יפה להדר בה גם מעבר להכרח, אף אם עסקינן - וכך הוא - אך ורק במראית עין, מראית פני הצדק, ולא במהות". כדי "שלא להכביר טרחה והוצאות" על התובע, הועבר הדיון לבית המשפט השלום ברמלה "הקרוב גאוגרפית לירושלים אך מצוי במחוז המרכז".
בהחלטתו עשה בית המשפט העליון כברת דרך ארוכה: הוא פתח בהדגישו את נטל הוכחה הגבוה ביותר הדרוש לשם העברת מקום הדיון בתיק, אך סיים בהעברת הדיון בתובענה, מבלי שהייתה לכך הצדקה מהותית, אלא על בסיס של "מראית פני הצדק" בלבד.
קביעה זו נעשתה על בסיס ההכרה בהשפעת המדיה החברתית וביכולתה להפיץ מידע בלתי מדויק כאש בשדה קוצים, ועל-רקע השפעה עתידית אפשרית, של פרסומים לא מדויקים (שטרם פורסמו!). מדובר בפסיקה חדשנית וחסרת תקדים במחוזותינו, אשר עשויה להוות סנונית ראשונה בשינוי ההתייחסות להשפעת האינטרנט והמדיה החברתית לא רק על שופטים, אלא גם על התנהלות הפרקליטות, המשטרה ויתר גורמי התביעה והאכיפה מול אמצעי התקשורת.
