מדרגות לשעת חרום

אני חושב, שאת התמצית של התמצית של אמנות הסיפור של מיקי קאופמן, אפשר למצוא כבר בפורטרט שלו, שעל עטיפת הספר. החיוך הממזרי, המעוקם משהו, בזווית הפה, שצופן הפתעה, עם העיניים המלוכסנות, אפילו הזיפים - לכולם יש משמעות כפולה. כמו לסיפורים. מצד אחד הם רומזים על שנינה, ערמומיות, אולי על המחבר שאורב לקורא מאחורי הפינה, ששפת גוף והפנים שלו אומרת: נדמה לכם שאתם יודעים מה הולך לקרות עכשיו? - נדמה לכם! אין לכם מושג. ומצד שני, עיניים טובות, חמות, פיוטיות אפילו, שמספרות לנו אומנם על חולשות אנוש, על כישלונות ופשלות ומעמדים מביכים, אבל בסוג ברור מאוד של חמלה.

אז יש באמנות הסיפור של מיקי גם שנינה ופקחות, אבל גם רגישות אנושית חומלת, גם שפע של בקיאות ואהבה גדולה לכל מה שכלול במושג תרבות, גם הרבה ארץ ישראל, וילדות ונערות ובחורות ואהבה וגם גיחות והצצות לחוץ-לארץ.

תוסיפו לכאן את תל אביב של פעם. את הרחובות והחנויות והרופאים והאופטומטריסטים של פעם, את מכולת ניסנבאום, את גלריה קלצ'קין, את הצלמניה 'פרי אור', את שכונת מחלול, ואת סרטי קינג-קונג וגודזילה, את בתי-התה של הייקים, את הרחובות שלום-עליכם, חובבי ציון ופרוג ונחלת בנימין ואלנבי וכל השאר, את הקליניקה של דוקטור פולישוק, את "צוותא" שבמרתף ברחוב מאפו.

הוסיפו את תיאורי הטבע החסכניים אבל המופלאים, כמו תיאור הכנרת וסביבותיה, גם תיאורי תל אביב שעל הים, כמו בסיפור האהבה עם אפרת, ואני מצטט: "התאהבתי בה חמש דקות אחרי שראיתי אותה לראשונה, ואולי אפילו חמש דקות לפני. ודאי שלפני השקיעה המדהימה של חודש יוני, שמטליאה טלאים ורודים סגולים וכתומים על קו האופק, שם בוערת שמש אדומה, שמעלה קרבן לאלוהי המים".

ואם אנחנו בסיפורי האהבה, ויש כאן אחדים מהם, הרי הם לטעמי עוצרי נשימה, מכמירי לב, מביאים אליך שוב את התוגה הנצחית של האוהבים ואינם אהובים, המהססים, הנאנקים בחבלי גיל ההתבגרות, הסוגדים לאהובה והמוכנים לנשק את כפות רגליה, אבל היא, מה לעשות, בדרך-כלל הולכת בסוף עם מישהו אחר.

הוסיפו לזה את המגוון של סיפורי מיקי, שכל סיפור מתרחש בזירה אחרת, בתקופה אחרת, בעניין אחר. הוסיפו לזה את האמירות המקוריות שהוא משבץ פה ושם בתוך הסיפור, כמו "חזרתי ופשפשתי בזיכרוני המצוין. היא לא הייתה שם. אבל היה מספיק מקום פנוי כדי שתיכנס". או "הכלב הזקן, שלא שולט על מיתרי הקול וגם לא על מיתרי השתן". או: "שתקתי כמו דג מחוץ למים". או: "רצנו אחרי עצמנו ובשרנו".

וטכניקת הכתיבה של מיקי, משלבת פיוט מעודן עם אירוניה דקה, קרירות מנוכרת עם רגישות, והפתעות של פנץ'-ליין לאורך כל הדרך. נדמה לך שאתה יודע לאן הולך הסיפור ובא המסַפר ועושה לך הפוך, ולפעמים הפוך על הפוך על הפוך. וזו לא רק טכניקה. זו גם השקפת עולם.

"...בספר עשרים סיפורים מקסימים וחכמים, המביאים את סיפורו של הילד הפוזל שלא רצה להיות קסוקר והפך לאסטרונאוט. כך הופכת דווקא הפזילה להשקפת עולם אלטרנטיבית ומשעשעת, שמסבירה ומוסיפה למה שהמציאות החסירה. "מדרגות לשעת חרום" לוקח אותנו למסע בתל אביב של שנות השישים והשבעים, מסע מרתק רווי הומור וגעגוע לזמן אחר שתמיד נעים לחזור ולחוות. ממליצה לכם מאוד לטייל בעולמו של מיקי קאופמן היודע להגיש סיפור ולהקסים את הקורא".

ניהל 24 שנים את פרסום O.K שנוסד על-ידי אמו ב-1935, בוינה, ונפתח מחדש בארץ. מיקי הצטרף לעסק המשפחתי ב-1971, ושלוש שנים אחר-כך התמנה למנכ"ל. החברה לא הייתה מהגדולות בישראל, אבל הייתה, ללא ספק, בין הראשונות במקוריות שלה. O.K זכתה פעמיים בפרס הפרסום הישראלי: ב-1984 עבור קמפיין השנה "אלברט פירות", וב-1987 היא עושה זאת בשנית, עבור הקמפיין "הארץ מדבר בשפה שלי".

במהלך שנות ה-90 מפרסמת O.K את הפוליטיקאים והמפלגות (מהמרכז שמאלה), את שוק ההון ואת בתי ההשקעות, את בורגר ראנץ' ודנקין דונטס, את הארץ ואת "גלובס", את "רשת שוקן" ואת "ידיעות תקשורת".

ב-1997, בהיותו בן 47, מכר קאופמן את חלקו בחברה, ב-1998 פרש מהנהלתה וב-1999 עזב לצמיתות. הקריירה הספרותית שלו התפתחה בהתאם - תחילה כבעל טור של סיפורים תל אביביים בעיתון "העיר", ומאוחר יותר כמספר הסיפורים הקבוע בתוכניתו של אבי אתגר "אתגר לשבת", (במשך כ-11 שנים). במקביל, ממשיך לעבוד כיועץ שיווק ופרסום עצמאי.

קאופמן יליד 1950, נולד בתל אביב וחי בה עד היום. למד כלכלה ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, אך לא השלים את התואר בגלל מלחמת יום כיפור, בה השתתף. אחרי שחרורו מהצבא, החל לעבוד במשרד הפרסום המשפחתי.

הדבר הראשון שאני זוכר מההיתקלות הזו הוא שהרמתי את היד לגובה העיניים והצצתי בשעון. כבר עמדתי לומר שש וחצי, כשתפסתי שבעצם שאלו אותי שאלה לגמרי אחרת.

"תסלח לי, איזה יום היום?"

הורדתי את היד במבוכה והצצתי באישה שכמעט נתקלה בי ושאלה את השאלה המוזרה. אני רגיל שאנשים עוצרים אותי ברחוב ושואלים איפה רחוב מאפו או צייטלין או שטנד, או אפילו למה הם לא מוצאים את מספר עשר. אבל מעולם לא נתקלתי בשאלה "תסלח לי איזה יום היום?".

היא הייתה אישה ממוצעת קומה שנראתה כמי שראתה ימים טובים יותר. לא זוכר מה לבשה. זה היה בכל אופן לבוש אפרורי לא מעניין. בעצם, לא היה כל דבר מעניין באישה שעצרה אותי ושאלה "תסלח לי איזה יום היום?" לבד מן השאלה עצמה. בהיסוס קל שהצלחתי להסתיר נחשתי:

"יום שלישי..."

והיא אמרה: "נכון, באמת יום שלישי. אתה יודע מי היה בעלי?"
ומכיוון שלא פגשתי בה מעולם אמרתי שאין לי מושג מי היה בעלה. היא שאלה אם שמעתי על המשורר זלמן שניאור, מסתבר שבעלה היה אחיו.

"אבל הוא לא היה משורר", המשיכה, "הוא היה פרופסור למתמטיקה. כשעלה לארץ הוא הלך לעבוד בבניין. כן. פרופסור למתמטיקה בבניין. ככה זה היה בימים האלה. ויום אחד, הייתה לנו כבר ילדה בת שבע, באו פועלים מהבניין ואמרו שהוא נפל מהפיגום ומת. מסכן כזה".

לא ידעתי אם צריך להשתתף בצערה על מי שמת לפני שנים רבות אבל לא הספקתי לשתוק יותר מדי שכן חזרה ושאלה: "תסלח לי, איזה יום אמרת?"

אמרתי "יום שלישי" ונפרדנו.

כמו שסיפרתי, את האישה הזאת לא ראיתי אף פעם לפני כן. לא ברחוב בו אני גר, לא בעיר ולא בשום מקום אחר. חזרתי ופשפשתי בזיכרוני המצוין. היא לא הייתה שם, אבל היה מספיק מקום פנוי שתיכנס. ואכן מאז אותו יום נפגשנו, אם אפשר לקרוא לזה כך, פעמיים או שלוש בכל שבוע. מדי פעם חזרה והזכירה את המסכן שנפל מן הפיגום, ובכל פעם הקפידה לחזור ולברר אצלי איזה יום היום.

בשבועות הראשונים הייתי מופתע כל פעם מחדש. אדם שלא ראיתי מעולם הופך פתאום להיות הרגל קבוע. מעניין. אף פעם לא חשבתי אם וכמה היא מופתעת מדייקנותי ומבקיאותי במצבם של שבעת ימי השבוע. גם לא טרחתי לברר אם היא יודעת. היא הפכה לחלק-בלתי-נפרד מתמונת הרחוב ובמידה מסוימת, מתמונת חיי.

הימים הידועים הפכו לשבועות והשבועות לחודשים. התרגלתי לכך שאפגוש בה. לעיתים אפילו ציפיתי לכך. למען האמת נחרדתי מדי פעם למחשבה שיום יבוא ולא אדע את התשובה לשאלת חייה:

"תסלח לי, איזה יום היום?"

לא צריך להיות גאון גדול כדי לדעת איזה יום היום, אבל קורה שבן אדם מתבלבל בגלל מתח ואני, הייתה לי הרגשה שאצלה אני תמיד עומד למבחן. אולי אפילו מבחן מכריע.

תמיד בשעות אחר-הצהריים. הייתי חוזר הביתה - מהעבודה, מהסופר או מכל מקום אחר - ותמיד הקפדתי, לפני שעזבתי, לשאול את המזכירה או לבדוק בכותרת העיתון או לפתוח את היומן ולהתכונן...

הייתי מזהה אותה מרחוק ומתחיל לצעוק "יום שני, שני, שני", או "רביעי, רביעי, רביעי" או לעיתים רחוקות יותר "ששש...שבת...שבת, שבת" ותמיד צעקתי את היום הנכון. התרגלתי. כבר לא יכולתי בלי זה.

וכבר חלפה חצי שנה נדמה לי, כשיום אחד, בסתיו, התחלף שעון הקיץ בשעון החורף, השעה הייתה רק שש וחצי אבל הייתה כבר אפלולית. הצלחתי לזהות אותה מרחוק וכבר עמדתי לצעוק "שלישי, שלישי..." כשלפתע שמתי לב שהיא עושה לי סימנים. היא נפנפה בזרועותיה וכשצדה את מבטי הניחה אצבע על שפתיה, כאילו התכוונה לומר "ששש..., אל תגיד..."

ובאמת כשכבר הייתי בטווח שמיעה פתחה ואמרה בשקט מצמרר:
"אל תגיד לי איזה יום היום. אני יודעת. היום יום שלישי".
זה לא היה מדהים. באמת היה יום שלישי ולמה שזה יפתיע מישהו. אבל זה בכל זאת היה מפתיע. התכוונתי לשאול אותה מה קרה ואיך ולמה. קיוויתי שסוף-סוף תיפתר התעלומה, כאשר הפתיעה אותי בשאלה חדשה:

"תגיד לי, מתי באת לגור ברחוב שלנו?"

התחלתי לחשב. הרגל כפייתי שכזה. אני חייב להיות מדויק על היום. על השעה, על הדקה....... לפני אחת עשרה שנים באתי לגור ברחוב שטאנד, ואם עכשיו זה ספטמבר ואז היה יוני, צריך להוסיף שלושה חודשים ואולי עוד איזה שבוע או שבועיים...וכשעמדתי סופסוף לענות לה קטעה אותי שוב ואמרה:

"אגיד לך בדיוק. אתה באת לשטאנד לפני אחת עשרה שנה, שלושה חודשים ושנים עשר יום".

נותרתי בלי מילים. זה כמובן היה נכון. הכי נכון והכי מדויק שאפשר. והיא אמרה באופן הכי טבעי שאפשר להעלות על הדעת:
"תשמע, אתה זוכר את בעלי שנפל מהפיגום? זה קרה לפני שלושים שנה. אני גרה כאן בבית הראשון. שטאנד מספר אחד. מאז שהוא נפל אני עומדת על המרפסת כל יום - הרבה שעות - ומסתכלת על העולם.

שתדע לך, אם בן אדם רוצה לדעת על כל העולם מספיק לו שיסתכל על הרחוב שלנו. אבל, הוא צריך להסתכל טוב. כמו שאני עשיתי. אם הייתי כותבת יומן הייתי בטח יכולה לכתוב רומן. על רחוב שטאנד כמובן. אני לא מכירה רחוב אחר. שטאנד זה רחוב קטן. הדבר הכי משונה שקרה ברחוב בשלושים השנים האחרונות היה ביום שהדביקו ברחוב הקטן הזה שלוש מודעות שונות. תראה," הוסיפה, "אני מכירה כאן כל אחד, בכל בית, בכל קומה, בכל דירה. מי נסע לחוץ לארץ ומי חזר. מי ישן במיטה שלו ומי בבית זר. הריב הגדול בין שתי חנויות המכולת, הבוטיק שפתחו בצד אחד וחנות הנעליים שפתחו בצד השני, והשופט בדימוס שגר בבית מספר אחת עשרה והמשיך לשפוט את כל הרחוב מתוך הרגל, שנים אחרי שיצא לפנסיה.

"והנה ככה, יום אחד לפני אחת עשרה שנים, שלושה חודשים ועוד שניים עשר ימים, אני עומדת על המרפסת כשפתאום מגיעה משאית גדולה של הובלות, כזאת שכתוב עליה באותיות ענקיות א.א.א.א. הובלות, והיא חוסמת את הכביש ועולה על המדרכה, ושני סבלים קופצים ואחריהם יורדים שולחן, וכסא, וארון, ומיטה, ועוד ארון, ומזרן, וארגזי קרטון רבים ובסוף אתה. ואמרתי לעצמי - הנה בא לרחוב שטאנד בחור חדש ומאותו היום התחלתי להסתכל גם עליך.

"זה היה לי קל ונוח כי תמיד היית חוזר הביתה אחר-הצהריים, בשעות שהייתי רגילה לעמוד על המרפסת. אתה תסלח לי על מה שאני אומרת לך עכשיו, אבל כמעט מהיום הראשון שראיתי אותך ידעתי שמשהו לא בסדר אצלך. הייתי מסתכלת איך אתה מגיע מרחוב זמנהוף, נכנס לשדה הראיה שלי והולך כאילו אתה בכלל בעולם אחר. ממש לא אתנו. רק אלוהים יודע איפה היית באותם רגעים שהסתכלתי עליך. ותאמין לי, כשהלכת ברחוב דאגתי. למרות שכמעט לא עוברות פה מכוניות, זה היה סכנת נפשות לראות אותך עובר את הכביש. על מה חשבת ואיפה היית בכל הפעמים האלה שהייתי מסתכלת עליך... אלוהים יודע.

ואז, יום אחד כשעברת למטה, חולמני כדרכך, הרגשתי שאני יודעת. פתאום נתקע לי בראש משפט: 'הבן אדם הזה כל-כך מוזר, כל כך תלוש מהמציאות, עד שהוא אפילו לא יודע איזה יום היום.' ומרגע שהמשפט הזה נתקע לי בראש, ידעתי שזה אתה. ובכל זאת התווכחתי עם עצמי ואמרתי איך זה יכול להיות?

"אבל ידעתי. ידעתי כמו שאני יודעת היום, שאתה כל-כך מוזר עד שאין לך מושג איזה יום היום. למען האמת, ברגע שזה קרה, רציתי לרדת למטה ופשוט לשאול אותך. אבל אמרתי לעצמי: מה הוא יחשוב עלי, משוגעת זקנה, ולא היה לי נעים ולא רציתי, אז נשארתי תקועה במרפסת וככה אני מסתכלת עליך חודשים ושנים ולא יודעת וכן יודעת. עד שיום אחד אמרתי לעצמי: די.

"תראה, אני כבר לא כל כך צעירה ולא לגמרי בריאה. אמרתי לעצמי - את לא יורדת לקבר לפני שתפתרי את החידה הזאת. שיהיה מה שיהיה אבל אתה תיתן לי תשובה ועשיתי תוכנית... אני הרי יודעת מתי אתה יוצא ומתי אתה חוזר. אחרי הצהריים הסתתרתי ליד המכולת של שאול, מאחורי העץ וחיכיתי בסבלנות עד שתהיה ממש ממש קרוב. רציתי שלא תספיק לחשוב. קפצתי עליך ועוד כשהייתי באוויר שאלתי איזה יום היום. וכשאמרת "יום שלישי" התאכזבתי קצת, אבל בחיי שגם שמחתי... בשבילך".

הסתכלתי עליה ולא האמנתי. אבל בעצם למה לא? האמנתי לכל מילה והפה שלי הפך לחיוך ענקי של שמחה ואושר. לא רק שהתעלומה נפתרה אלא שהתברר דבר נוסף וחשוב לא פחות:

אני לא תלוש והיא לא מטורללת.

עברה עוד דקה ונפרדנו. הפעם כמו חברים ותיקים. עליתי הביתה שמח וטוב לב וישנתי נפלא. חשבתי מחשבות חיוביות וחלמתי חלומות טובים. בבוקר ירדתי רענן למטה ובדרך לעבודה פגשתי את החברה החדשה שלי. חייכנו זה לזו כמו שניים שחולקים סוד משותף ואז שאלה לפתע:

"תסלח לי, מה השעה?"
הפעם לא הופתעתי, לא מן השאלה ולא מן התשובה.
"שבע."
ואז היא שאלה, בפעם האחרונה:
"בבוקר או בערב?"