לקראת שבוע הספר העברי שנפתח בימים אלו ברחבי הארץ, ראוי לספר על דמותה של צילה חיון, אישה "באמצע החיים", צעירה ואנרגטית, אם לשלושה, שעוסקת בתחום החינוך, הספרות, האמנות והמוזיקה במשך למעלה מעשרים שנה, עם הישגים מרשימים, יחודיים ומקוריים.
אישה קטנה עם חלומות גדולים שהעזה והגשימה אותם. אישה בעלת תעוזה ומעוף ענקי, אינדיבידואליסטית שהגיעה למודעות על עצמה בגיל צעיר יחסית והבינה שהיא חייבת להיות עצמאית ולהגשים את היצירתיות שלה בדרכה היא, בסגנון שלה, בקצב שלה. אישה אמיצה בעלת הישגים רבים שטרגדיה פתאומית לא יכלה לה, הכוח הנפשי האדיר שלה והרצון לחיות התגברו על הקשיים הפיזיים והטראומה שעברה היא ומשפחתה, וצעד אחר צעד בנתה מחדש את חייה ומימשה את חלומותיה. עליה אפשר לומר את האימרה הידועה, אבל בהיפוך: "מבירא עמיקתא לאיגרא רמה".
צילה מחזיקה בכובעים רבים: צילה של שבוע הספר העברי, של אוטו ספר, מנהלת אמנותית של פסטיבל הסופרים הבינלאומי, יו"ר בית עגנון בירושלים, חברה בהנהלת תזמורת ירושלים החדשה, מייסדת ומנהלת חברת "חותם" המתמחה בפיתוח תוכן, ייעוץ אסטרטגי וטיפוח וקידום אמנויות, בעיקר הספרות, יועצת בהקמת המוזאון לשפה העברית, לספריה הלאומית המתחדשת והאקדמיה ללשון העברית.
משנת 2013 היא שותפה עם ד"ר אברהם כדר בחברה "מחוללי תרבות" ליצירה ויזמות חדשים בתחום קידום האמנויות בישראל. על נושא זה אפרט בהמשך.
זכרונות מנווה שאנן
אין ספק, פעילותה של צילה היא רחבה, מקיפה נושאים רבים ותמיד היא שואפת לחדש. תכונה זו ניכרה בה כבר בילדותה, וכאן המקום לווידוי קטן של גילוי נאות, שכן צילה היא בתה של בת דודתי ואני עוקבת אחריה מאז היותה ילדה. שתינו יושבות על כוס קפה ומעלות זכרונות מהעבר, מנווה שאנן בחיפה.
אני מספרת לה על אנקדוטה בהיותה בת חמש. באתי לבקרם והבאתי לה מתנה. הוריה ואני ישבנו במרפסת דירתם צופים בהנאה על הנוף המרהיב של הים. צילה הייתה עסוקה עם המתנה ואני ביקשתי ממנה להסתכל על הנוף הנהדר ועל שקיעת השמש. והתשובה של הקטנה הייתה: "את הנוף הזה יש לי כל יום, הוא לא חדש, המתנה היא חדשה". צילה צוחקת בהנאה ופולטת:" כמה אופייני לי". אכן, היא כל כך צודקת. השאיפה להתחדש ולחדש טבועה באופיה וניכרת בכל דרכה.
את הרקע לספרות, אמנות ומוזיקה קיבלה בילדותה ממשפחתה בחיפה. "אמי הכריחה אותי, את אחי ואחותי ללכת לקונצרטים, למוזאונים ולהצגות תיאטרון... לא תמיד רצינו, אבל הלכנו. בדיעבד - זה עבד! זה "ישב" אצלי עמוק בפנים ו"יצא לאור" בבגרותי. הספרים היו חבריה הטובים ביותר והיוו חלק חשוב מילדותה.
שאיפתה ללמוד וסקרנותה לא ידעו גבול. היא נרשמה ללימודי אמנות במוזאון ישראל, לימדה בסמינר הקיבוצים חינוך ומדעי היהדות, נושאים שלמדה באוניברסיטה בירושלים, וגם מימשה תחומים אלו בעבודתה בתל"י (תגבור לימודי יהדות) בבתי ספר בחינוך הממלכתי. במסגרת זו הפגישה הורים וילדים חילוניים בנושאי היהדות דרך אמנות, מוזיקה וספרות, על-ידי צוות מוכשר של שחקנים מוסיקאים ואמנים שהקימה. היא בנתה תוכניות וטקסטים מהמקורות, מתובלים בהומור רב, רכשה ניידת שהסיעה את הצוות לבתי הספר ולמרכזי תרבות שם הופיעו וגם עסקו בסדנאות אמנות, בחומר ופרשנות למדרשים. היא הקימה צוות של יוצרים מוכשרים, אנשי תיאטרון, מוזיקה ואמנות שפרשו תפאורה והופיעו. בין האמנים היו
ג'קי לוי, ברוך ברנר,ויקטור חנה ועוד ורבים הזמינו אותם להופעות. יש לציין שזה היה בשנות ה-90, ובימים אלו זה היה חדשני ביותר. כאן כבר צצו הנבטים הראשונים שהצביעו על המקוריות והייחודיות של צילה.
חלום אמיתי
כשהגיעה לגיל 30, החליטה צילה לסיים את עבודתה בתל"י ולפעול באופן עצמאי. היא הבינה שיש לה חלום ועליה להגשימו. לימים, בקורס שלימדה אודות יזמות בתחום התרבות "מחלום לפרויקט", לשאלתה של תלמידה איך יודעים שיש לך חלום אמיתי, ענתה צילה: סממן מובהק ואמיתי הוא משך הזמן שהרעיון אצלך". ואכן, פרויקט "אוטו-ספר" של צילה, שעליו אספר בהמשך, נולד במוחה מהיותה בגן הילדים... והיא אכן הגשימה אותו. "לא מספיק להגות את הרעיון בכדי לממשו, צריך גם קצת מזל", מוסיפה צילה, והתלמידה שואלת "איך דואגים שיהיה לך מזל"? וצילה עונה: " בדלת, כשמזל מגיע, צריך לדעת לזהות אותו".
למתבונן מבחוץ החלטתה של צילה נראתה הזויה לחלוטין. אישה בת 30, אם לשלושה עם תינוקת אותה עדיין הניקה, בית שנקנה זה עתה עם משכנתה והלוואה ובתוך כל זה היא מחליטה לעזוב עבודה בה הצליחה. אך שלא כמתבונן הספקן מהצד, חיים בן זוגה לחיים הבין וחיזק אותה ונתן לה את המרחב להחליט בעצמה.
ומה צילה עשתה? "את מה שתמיד אני עושה בשעת משבר", היא עונה לי בחיוך, "נוסעת רחוק לחו"ל, לתפוס פרספקטיבה". הפעם הייתה זו פריז, לשם נסעה עם חברה טובה. שם, בשיחות ארוכות בבית קפה בסן ג'רמן קיבלה לפתע את ההארה מעיר האורות וידעה שהיא תקים חברת הפקות משלה. "חותם" - חוויה תרבות מקום, השם ניתן על-ידי חיים. צילה חיפשה לוגו חזותי, הנה לוגו שהאותיות הם שלושה ריבועים: ח, ת, ם ואם תרצו ראשי תיבות של חוויה, תרבות מקומות. וכך נולד שם החברה, עם חיזוק נוסף לשם, חותם אישי שלה.
באותה תקופה צילה גרה עם משפחתה בבית קטן בהר גילה. היא בנתה לעצמה משרד קטן בחצר. הביאה עצים ובנתה לפי מידותיה "הנדסת אנוש" אישית שלה. מעין צריף פיני קטן ושם התפתחה החברה הקטנה. חברת "חותם" מתמחה בפיתוח תוכן, ייעוץ אסטרטגי וטיפוח וקידום אמנויות, בעיקר בספרות. במשך חמש השנים הראשונות לקיומה יצרה סיורים תיאטרלים ומוזיקליים במקומות שונים, שילוב של חוויה אמנותית עם חווית ביקור במקום יחודי.
צילומי ענק
סיורי התיאטרון והמוזיקה נחלו הצלחה רבה, אולם בחלוף חמש שנים, צילה החלה שוב לחוש שהיא מיצתה את התקופה הזו והגיע הזמן לעבור למשהו רחב יותר. מצד אחד הפן האישי, האינטימי היה חשוב לה אך היא רצתה לשלב את זה בפרויקטים גדולים יותר תוך שימור על הסגנון האישי שלה. היא מכרה את חלקה בהפקות ובסיורים. בדיעבד התברר לה שהצעד היה נכון ואולי בלתי נמנע. כחודשיים לאחר שמכרה את הפרויקטים, פרצה האינתיפאדה והסיורים והטיולים נפסקו כמעט לחלוטין.
בשנת 2000 קיבלה פניה מקרן קשת. הקרן הייתה מעונינת בטיפוח ומעורבות בשבוע הספר העברי בירושלים וביקשו ממנה להכין הצעה. צילה זיהתה את ההזדמנות, ביטלה את כל תוכניותיה והתרכזה במהות "ההצעה" שביטאה את כל מה שחלמה לעשות באירוע ספרותי. דמיון לא חסר לה, היא הגישה את ההצעה לקרן ואנשיה קיבלוה מיד.
קרן קשת המשיכה את תרומתה לשבוע הספר העברי במשך שבע שנים בשיתוף התאחדות הוצאות הספרים בישראל המפעילה את הירידים. חברת חותם הייתה אחראית על פיתוח אירועי תרבות מגוונים ושילובם בירידים וברחבי הערים.
בשנת הפעילות הראשונה, החליטה לשים צילומי ענק של ספריה גדולה על בניין העירייה בירושלים. למעשה היה זה צילום של הספריה האישית שלה. הצלם היה חיים בן זוגה והמעצב התאים אותו למקום בניין העירייה. הוכנה תאורה, דוכני הספרים שופצו וברגע שהחשיכה נפלה, הופעלה הקרנה על הספריה והספרים התעוררו לחיים. בשבע שנות אירועי התרבות בשבוע הספר העברי היו עשרות רבות של הפקות, רעיונות, ערבי מחווה, תערוכות, הפעלות מגוונות לילדים ונוער.
פרויקט ייחודי שזכור לה משלל אירוע התרבות בשבוע הספר העברי היה תערוכת ספרי פופ-אפ. אהבה פרטית שלה. בישראל אין ספרים רבים כאלו. היא הביאה עמה מארה"ב עשרות ספרי פופ-אפ מיוחדים והקימה אוהל מעוצב עם שולחנות מיוחדים לדפדוף. המסר היה "פה צריך לדפדף ולנגוע". התערוכה התקיימה בירושלים ומאוחר יותר בשבוע הספר בחיפה וזכתה להתלהבות הילדים. "ולא פחות מזה לזו של ההורים, שלראשונה דיפדפו בספרים מיוחדים ויוצאי דופן כאלה" מוסיפה צילה.
אוטו ספר
פרויקט אהוב ויחודי של צילה במסגרת שיתוף הפעולה עם קרן קשת היה "אוטוספר" . חנות ספרים על גלגלים ותיאטרון נייד. צילה חנכה אותו ביוני 2003. הספרים היו ממיטב הקלסיקה של ספרות הילדים העברית.
אוטוספר הייתה משאית מעוצבת עם שני דרקוני ענק, פרי יצירתה של המאיירת רותו מודן. המטרה הייתה להגיע לשכונות וישובים בהן אין חנויות ספרים איכותיות סמוכות ולאפשר לכל הורה לרכוש ספר לילדו. בהגיעו לשכונה, השמיע אוטוספר שיר מיוחד ממש כמו אוטו גלידה, וזה היה האות לתחילת המופע. בלחיצת כפתור, דלתות המשאית התרוממו ושתי כנפיים נשלפו. אלו היו מדפים עמוסי ספרים. שחקן ושחקנית הופיעו בהצגה על אודות קסמי הקריאה ולאחריה הילדים עם הוריהם הוזמנו לדפדף ולרכוש ספרים כאשר המחיר היקר ביותר היה 30 שקל והזול ביותר שני שקלים. נהג המשאית כיהן גם כמנהל החנות, המוכר, מנהל ההצגה ואחראי להתלבושות והמוזיקה.
הספרים באוטוספר נבחרו על-ידי צוות בו לקחו חלק צילה ביחד עם
אהוד מנור ז"ל, ד"ר יעל דר והמו"לית דניאלה די-נור. יחד בחרו רשימה ממיטב הקנון העברי לילדים.
כאמור, ההשקה הייתה ביוני 2003 וכחודשיים לאחר מכן, בחודש אוגוסט, צילה חיון נפגעה קשות בהתקפת טרור כאשר חזרה עם משפחתה באילת מחופשה בסיני. מחבלים ירו במכונית בה נסעה המשפחה והיא ובתה הקטנה נפגעו. גם היא וגם חמוטל בתה עברו תהליך שיקום בתמיכה המשפחה האוהבת, אך בעיקר הודות לחוזק הנפשי של צילה ובחירתה בחיים.
מופע מחול "צילה" מאת הכוריאוגרפית גלית ליס בהשראת סיפורה על השיקום, עלה לפני כשנתיים בהסכמתה ועדיין מופיע על בימות המחול מעת לעת.
בעוד צילה מאושפזת בבית החולים מורדמת ומונשמת, אוטוספר וצוותו המשיכו בביקורים לפני קהלי ילדים והורים ברחבי הארץ ובשנים שלאחר מכן הופיע בלמעלה מ-450 ישובים ושכונות.
במשך הזמן חזרה צילה לפעילויות המגוונות שלה הקשורות תמיד לאהבתה הגדולה: הספרים.
כשנה וחצי לאחר הפיגוע, מונתה צילה כיו"ר בית עגנון בירושלים ולקחה על עצמה את שיפוץ הבית ושיחזורו תוך כדי שימור רוחו המקורית של בעליו ש"י עגנון ומשפחתו. חדר העבודה שלו ממחיש את גדולתו וייחודו. ואכן צילה שימרה את סגנונו הצנוע. בעיקר דאגה לספריה הענקית שלו שכללה 8,000 ספרים עם כותרות והערות הסופר וגם ספרים מוקדשים לו על-ידי סופרים ידועים אחרים כביאליק והזז.
ברבות השנים חברת חותם יזמה ולקחה חלק בפעילויות רבות בתחום. היא יזמה את סידרת סופרים בבתי קפה, "קוראים בקפה", שהפכה למסורת שנתית ואהובה על הקהל. סדרת מנוי שנתי להורים וילדים למפגשים עם סופרים בספריות המקומיות בירושלים.
החותם האישי שלה נבע מיצירת פעילות בתחומים האהובים והקרובים ללבה, אלו שלה ואלו של ילדיה. כשבתה הקטנה הייתה בת עשר, היא יצרה לכבודה הפנינג פו הדב, גיבור ספרותי אהוב עליה במיוחד. לאחרונה, בהשראת בתה, הלומדת להיות מאיירת באקדמיה לאמנות בצלאל, יזמה צילה, בתפקידה כמנהלת אמנותית של פסטיבל הסופרים הבינלאומי, שנערך בחודש מאי האחרון, תערוכת איור RECOVER שאצר יובל סער. התערוכה הציגה שלושה עשר מאיירים בכירים מהם הוזמנו איורים לכריכות ספרים של הסופרים אורחי הפסטיבל מחו"ל.
כך משולבים החיים והיצירה המקצועית אלו באלו.
בשנת 2013 חל שלב נוסף בקריירה של צילה חיון. היא חברה כשותפה לד"ר אברהם כדר כאשר החברה שלה "חותם" התמזגה עם החברה שהקימו יחד בשם "מחוללי תרבות". החברה החדשה תפעל לקידום האמנויות בישראל. כדר, אימונולוג ופרופסור קליני באוניברסיטת אלברט איינשטיין בניו-יורק, מייסד חברת "בריינפופ", תורם ופילנטרופ למערכת החינוך בישראל, איש אשכולות ועסקים ביחד עם צילה שואפים לייצר בכוחות משותפים יזמות מקורית בתחום.
זוהי צילה חיון, חושבת על כל פרט ולו הקטן ביותר. עם זאת, הרעיונות הם ענקיים. זהו השילוב של הפרט והכלל, של הסגנון והטעם האישי אך המשולב עם הידע שיתאים גם לקהל הרחב. יש להגיע לאיזון המתאים ולא תמיד זה אפשרי, אבל צילה בכיוון הנכון, עוד נכונו לנו הפתעות רבות ומקוריות.
אני מתבוננת בצילה הלבושה בטוב טעם, אישה יפה ומטופחת. מי היה מאמין שעברה ימים כה קשים. אני מתרשמת מנעלי העקב האלגנטיות שלה והיא אומרת לי בגאווה: כולם חשבו שלאחר הפיגוע אלך עם נעליים אורתופדיות... אבל אני הצבתי לי מטרה קטנה, לחזור לנעלי העקב, לנשיות שלי, לא אוותר עליה לעולם. זהו אחד הנצחונות שלי, מעבר להישגים האמנותיים והעסקיים. צעד קטן עם נעלי עקב מקסימות - צעד גדול בנצחון הנפש על הגוף.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
