|
|
אמו של מוחמד אבו חיידר. לב אם הוא אותו לב [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
עדיין לא הסתיימה החקירה של המשטרה ברצח הנתעב של מוחמד אבו חאד'יר אך יש לומר דברים ברורים כתער גם ברגעים אלה: הדעת לא קולטת רצח של ילד בכל מקום, בוודאי לא תחת שלטון מדינת ישראל. כי הילדים, יהיה מקורם אשר יהיה, הם באחריות כולנו בארץ הזאת, מוסלמים, נוצרים, עברים ואחרים.
ישנם חוגים רחבים בהם בני-אדם נוהגים לבטא תסכולים באמצעות רצח, כזה הגורר אחריו נקמת-דם, כזה הסוחף למהומת התחסלות עשרות, מאות, אלפים ועוד יותר למעגל טירוף שתחילתו שפך דם ניגר כשלולית צנועה וסופו איים עשנים ומוצפים בנחילי דם, לעתים הופכים ארץ נושבת לימת-דמים שחורים.
רצח פלילי לא יכופר. רצח על-רקע לאומני לא ימחה. רצח של ילד בשם נקמת האל הוא ביטוי מחריד של טירוף. האיבה היונקת משיגעון כזה היא כרעל מתפשט בכל צורה מוכרת. הוא מרחף באוויר שאנחנו נושמים והוא משנה את זהותנו כבני אדם, מפשיט אותנו מאנושיותנו, מעוות אותנו עד יידום כושרנו להתוודע להיסח יעדנו כיצורים חושבים שנשמה נתנה בנו, אך היא מתבררת כניצוץ אלוה שכבה.
לראות אם עבריה בכאבה המתאבלת על בנה, זה כמו לראות גם אם אבלה ומתייסרת באותו אובדן נורא שאינה מבנות עמנו. אין נימת הבדל כלשהו בין ערביה לעבריה כי לב אם הוא אותו לב.
לב עם בריא צריך שיהיה כמו לב נחמץ של אם המבכה ילדי כולם. אם יתברר כי מדובר ברצח נקמה של הנער מוחמד, כי אז הרוצחים לא רק שהחסירו פעימות מלב האומה אלא הם מאתגרים את טיבו של מוסר כולנו, מעמידים את כולנו במבחן עליון להגיע לשורש-אמת, כי רחל בדורנו לא די לה לקונן רק על בניה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
