|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
החלום, השבר, החזון וההגשמה
|
עידן הזהב של יהודי מצרים, עקירה ותקומה בישראל, תיעוד סיפור עקירת קהילות, יהודי מצרים במחצית המאה ה-20, הוצאת ספרים "אוריון" 2014, ד"ר עדה אהרוני, בשיתוף הנהלת הספר
|
מאחורי כל רעיון מסתתר אדם שהגה אותו. מאחורי הפרויקט הענק הזה שראה אור לאחרונה במהדורה מהודרת ואיכותית, ספונים ופועלים נפשות בעלי רגשות עזים בעלי זיכרונות וגעגועים לתקופה חשובה בחייהם שהייתה ואיננה עוד, עומדת ד"ר עדה אהרוני, אשת אשכולות אשר פועלת בתעוזה, במרץ, בתושייה ובכישרון מנהיגותי נדיר, לבצע כמעט את הבלתי ניתן, ועושה זאת בנחישות ובהתמדה. ד"ר אהרוני, בעלת שם עולמי בספרות ובחקר יהדות מצרים וארצות ערב וחקר ספרות יהודי ארצות הברית. עד היום פרסמה 28 ספרים בתחום הספציפי בתחומים אלה ובתחומים אחרים. נושא 'השלום' הוא אחד הנושאים העיקריים בהם היא מתרכזת בספריה ובו הטביעה חותמה האישי. כבר בהיותה סגנית יו"ר האגודה הארצית של הסופרים העברים, ארגנה 'כנס של סופרים יהודים וערבים' באגודת הסופרים. לכנס שהתקיים בבית-הסופר בתל אביב, הגיעו סופרים רבים מחיפה, מנצרת ומהכפרים הערביים והדרוזיים ואף מרמאללה. בשנת 2012 הוזמנה לברך במסגד האחמדים בחיפה בכנס השנתי שלהם בנושא: 'קירוב לבבות' (כשם ספרה: 'קירוב לבבות - רומן היסטורי על יהודי מצרים'). היא האישה הראשונה שהוזמנה להרצות ולברך במסגד. ד"ר עדה אהרוני היא המייסדת והנשיאה של עמותת "איפלק - הפורום הישראלי והבינלאומי לספרות ותרבות השלום", אשר יסדה בשנת 1999. העמותה חרטה על דיגלה ערכים של תרבות, שלום, הרמוניה ושוויון בין עמים, דתות, תרבויות, מינים ומגזרים. החברים בעמותה פועלים להפצת ערכים אלו, למיגור אלימות על כל צורותיה. לעמותת איפלק, יש תחנת רדיו והיא משדרת בעולם בשפות: אנגלית, צרפתית, עברית ובשפות נוספות. מחקריה וספריה תורגמו לשפות רבות וזיכו אותה בפרסים בינלאומיים. כן קיבלה את 'אות הנשיא שמעון פרס למתנדב לשנת תשע"ב - 2012. בשנת 2006 יזמה בשותפות עם בעלה פרופ' חיים אהרוני ז"ל, את 'הקונגרס העולמי השני של יהודי מצרים': WCJE אשר התקיים באוניברסיטת חיפה ועדה כיהנה בו כנשיאתו. בקונגרס נכחו 300 נציגים מראשי 14 קהילות יהודיות מישראל ומהעולם. הקונגרס נערך קרוב לשבוע ימים, בהם קיימו הרצאות, פאנלים ודיונים מעמיקים לשימור והפצה של זכר קהילות יהודי מצרים שנעקרה. בעקבות הקונגרס הזה, מארגנת עדה עוד שלושה כנסים של 'יציאת מצרים השנייה' ו'ההיסטוריה והתרבות של יהודי מצרים' באוניברסיטת חיפה (2008); ובאוניברסיטת בר-אילן (בשנים 2009 ו-2011) אשר אף הם זכו לתהודה ולהכרה נרחבת בישראל, במצרים, ובעולם. בקונגרס השני (הנ"ל), הוחלט להוציא את הספר: עידן הזהב של יהודי מצרים' אשר נועד להציג בפני הציבור, סיפורים אישיים שמתארים את יציאת מצרים השנייה. בשל סגולותיה החיוביות ואופייה הנחרץ להגשים את המטרה שלנגד עיניה - למען תיעוד הנרטיב של העקירה האכזרית וחסרת הרחמים של קהילת יהודי מצרים במחצית המאה ה-20 אהרוני אינה מניחה לנושא לגווע. היא מערבת 'ברעיון' שלה, אישים בכירים בתרבות הישראלית (ילידי מצרים). מקימה הנהלה וצוות המונה 11 חברים פעילים בעלי אינטרסים משותפים, אשר מאמינים ברעיון, ונותנים גיבוי מלא בהירתמותם להגשמתו והם: דוד שאול, עתליה רוזנברג, דליה רהב, ליליאן עבאדה, לאה לגזיאל (קבריט), יעקב יהב, דוד כהן, ד"ר (ג'ו) יוסף דורון, אלי פטאן, ציונה אוזצקיר-מסרי ויורם רבי. ד"ר עדה אהרוני רואה מעבר לאופק כיצד 'הרעיון' הולך וקורם עור וגידים ואינה מרפה. היא מובילה את הצוות כמרכזת וכעורכת ראשית של הספר עד הוצאת 'הערך ההיסטורי' המהודר לאור. הסיפורים האישיים המובאים בקובץ יחד עם ראיונות שמנהלים אחים, נכדים, קרובי משפחה ואפילו נינים עם המבוגרים - נכללים באופן מסודר ומרתק באוטוביוגרפיות מלאות תוכן ועניין. כמו-כן, יש הנצחת דמותם של יחידי סגולה שהיו בעלי פעלים מרשימים בתחום הביטחון, ועשו רבות למען העם והמדינה. בספר זה מובאים מקורות המורשת בשושלת הדורות, וכן השלכות תוצר מלחמת העולם הראשונה והשנייה, על היהודים. 'הפרעות' בארץ ישראל עד לחסימת והשבתת הרכבת שהובילה נוסעים ממצרים לישראל וחוזר חלילה. השלטון העותומני, השלטון הבריטי, מלחמות ישראל על עצמאותה והקמת המדינה. מלחמות ישראל עם מצרים, הקשיים והאלימות, רדיפות, שנאה ואנטישמיות אליהן נקלעו היהודים בתוך מצרים, בעל כורחם. עוד בספר סיפורי משפחות - ייחוסיהם, מורשתם, השכלתם, מקצועם, פרנסתם ביומיום ואופן ניהול חייהם בקהילה במצרים, עד גירושם הסופי ונטישתם את ביתם, ואת אדמת הולדתם אשר אהבו בכל לב. את רכושם אשר צברו כל השנים בעמל רב, הלאימו מהם השלטונות המצריים. בהמשך הספר נתוודע, לחשיפת פרשת ריגול ישראלית במחתרת - 'הפרשה', והעלאתם לגרדום של: ד"ר משה מרזוק; ושמואל עזר וכן אלי כהן שנתפס והועלה לגרדום בדמשק, וגלגוליהם של פעילים ציונים רבים אחרים ששהו בבתי הכלא המצריים (שנודעו לשמצה), לגילויי גבורה ועוז במעשיהם שנשתמרו לדורות. לימים, רוב הפעילים שנאסרו והשתחררו בגין חילופי שבויים בין מצרים לישראל, הוכרו על-ידי המדינה 'כאסירי ציון'. לעלייתם לישראל של ילדים ובני-נוער יהודים ממצרים בהמוניהם בעידודם של פעילי הסוכנות היהודית, שפעלה עם המוסד לעליה ב' בתוככי מצרים - בשיתוף פעולה עם מדריכים מוכשרים בתנועות הנוער הרבות שיסדו, הם אלה שאפשרו את הברחתם באופן לא-לגאלי לישראל. כל בני הנוער עברו הכשרה על-ידי מדריכים מוסמכים במחנות שהתנהלו לרוב במרסי שבצרפת, בהם הכשירו את בני הנוער לחיי קיבוץ, והם עלו מתוך אידיאולוגיה ואמונה מלאה בציונות ובמולדת החדשה. מבין 73 הסיפורים שבספר, מובא להלן |
|
סיפור חייהם של ד"ר עדה אהרוני ובעלה פרופ' חיים אהרוני ע"ה
|
|
בטרם אקיף את הספר מזווית מבט ערכית והיסטורית, אתעכב מעט על ילדותה ונעוריה של ד"ר עדה אהרוני שכותבת את המשפט החשוב והחזק הבא: ..."הנני ילידת מצרים, אך אינני מצרייה. יש לי נתינות צרפתית, אך אינני צרפתייה. אינני יודעת מי אני"... חברותיה האחרות בכיתה היו: אנגליות; צרפתיות; מצריות, ולהן היו ארץ ותרבות מוגדרות משלהן. ולה, לא היו. היא הייתה ללא זהות מוגדרת. בגיל 13 השתייכה 'לתנועת הנוער מכבי החלוץ'. שם למדה לשיר בעברית ולרקוד ריקודים ישראלים כך נולד אצלה החלום הציוני להיות שייכת למדינה משלה. זה היווה עבורה צורך קיומי. אביה ניסים ידיד (דידאי) עסק בסחר בינלאומי של קמח ותבואה, ואימה פורטונה ידיד לימדה נגינה בפסנתר. לזוג, נולדו: הבן דוד, והבנות: עדה, וז'ינט. עדה למדה בבית הספר היוקרתי האנגלי לבנות 'אלברנייה' בזמאלק (רובע עשיר בקהיר, ששכן על-יד הנילוס). כבר אז תחילת 1945 ועם תום מלחמת העולם השנייה, יסדה עדה עיתון ספרותי בבית ספרה שנקרא: 'הקשת בענן' שהמוטו שלו היה לגרש את המלחמות מהעולם. בית הספר הזה היה מיקרוקוסמוס של העולם התרבותי. בנוסף ליהודיות היו בבית הספר בנות מלאומים ודתות שונים: נוצריות; מוסלמית; סקוטיות; אנגליות; אמריקניות; צרפתיות; איטלקיות; יווניות ואחרות. לאחר שממשלת מצרים גזלה מאביה את רשיון העבודה שלו, עדה נאלצה לעזוב את מצרים עם משפחתה והם הפליגו על סיפון האונייה 'פאצ'ה' (שלום) למרסיי. בהיותה נערה בת 16, ראשי התנועה הציונית הטילו עליה לשמור על רשימת שמות הפעילים הציונים שנתפסו על-ידי שלטונות מצרים והושמו במחנות: 'בהאקסטפ' וב'הליופוליס'. היא עברה משימה זאת בהצלחה. במחנה המעבר של הסוכנות: 'זבולון', אביה לקה בהתקף לב עת שנודע לו כי כל כספו שהפקיד בבנק השוויצי במצרים, הולאם על-ידי השלטונות. כך שהמשפחה לא יכלה להמשיך לישראל והחליטה להשתקע בפריס. עדה עברה הכשרה 'בלה-רש' ליד ויל-נוב שבדרום צרפת. שם הכירה את המדריך חיים אהרוני, שלימים הופך לשותפה לחיים. היא היחידה מבני משפחתה שעלתה לישראל יחד עם חברי ההכשרה, לקיבוץ 'משמר העמק'. לאחר מכן, הצטרפה לקיבוץ 'נחשונים' ושם היא נישאת לבחיר ליבה חיים, יחד עם עוד שישה זוגות -בברכתו של הרב סולומון (עם טבעת קידושין אחת - שחיתן בה את כל הזוגות באותו ערב בקיבוץ). לאחר מכן, הצטרפו חיים ועדה לקיבוץ 'עין שמר', שם נולד בנם אריאל. בשל ריב אידיאולוגי התפרקה החבורה והם עזבו את הקיבוץ והתגוררו בדירה בחיפה (שרכשו מחברה ששבה לצרפת). שם נולדה בתם טליה. בהמשך, עדה נרשמה ללימודי סוציולוגיה והיסטוריה ובד בבד עבדה כמורה לאנגלית. בשנת 1964 התקבלה ללימודים בחוג לספרות אנגלית באוניברסיטת לונדון והמשפחה עזבה את הארץ. חיים בעלה, עשה את הדוקטורט בכימיה ועדה סיימה את תואר המסטר בהצטיינות.
|
|
התזה שלה הייתה על הסופר: 'הנרי פילדינג'
|
|
אבי - הרומן האנגלי. בשובם לארץ התקבלה עדה כמרצה לחוג לספרות אנגלית, באוניברסיטת חיפה. במקביל, היא עושה את הדוקטורט על הסופר היהודי-אמריקני: סול בלו. משקיבלה את התואר מהאוניברסיטה העברית בירושלים, סול בלו נבחר לקבל פרס נובל לספרות.
בשנת 1987 יזמה וארגנה באוניברסיטת חיפה קונגרס עולמי ליצירותיו של סול בלו, והוציאה את ספרה: 'הקול הפנימי ביצירות חתן פרס נובל סל בלו' (שהיה מבוסס על הדוקטורט שלה), בנוסף לארבעת הקונגרסים שארגנה המבוססים על מחקרה על יהדות מצרים.
הכותרת של הספר: "עידן הזהב של יהודי מצרים - עקירה ותקומה בישראל", מהווה הוכחה לעולם ולשכנים הפלשתינים, שהם אינם הקורבנות היחידים של הסכסוך הערבי-ישראלי. כי גם יהודי מצרים, כמו יהודי יתר ארצות ערב עברו עקירה טרגית ואכזרית. הקהילה היהודית במצרים המשגשגת והעתיקה - בת יותר מאלפיים שנה, נעקרה כליל ואינה קיימת יותר היום.
|
|
חיי הקהילה היהודית - במצרים
|
|
מרכזים רוחניים תרבותיים וחברתיים חיי היהודים היו מלאים ועשירים בפעילויות כמו המפגשים בבית הכנסת בשבתות ובחגים. רבני המקום ניהלו אירועים כמו: חתונות בר-מצוות ובריתות. ולהבדיל לוויות ואזכרות. בקהיר היו 29 בתי כנסת שהגדול בהם היה 'שער השמים' ברחוב עדלי. וכן בית הכנסת הגדול 'אליהו הנביא' באלכסנדריה, שהיה המרכז של המפגש התרבותי והרוחני של מרבית היהודים במקום. לבית הכנסת הייתה מקהלת ילדים בניצוחו של המאסטרו אלברטו חמסי. החיים התרבותיים והחברתיים היו עשירים בפעילויות אידיאולוגיות וספורטיביות להם דאגו ראשי הקהילה היהודית. רוב היהודים חיו ברמה גבוהה ובתקופת הקיץ היו נופשים בערי הקיט המוכרים כמו: חופי אלכסנדריה 'בראש אל-באר', ולחוף 'אבו-קיר' של עשירי מצרים. בימים כתיקונם טיילו המשפחות לאורך הנילוס ונהנו מהנופים והמקומות ההיסטוריים; בילו זמנם בקונדיטוריות מפורסמות; ביקרו תכופות בבתי קולנוע; בהרצאת; במופעים; ואחרים. תנועות הנוער היהודיות כמו 'המכבי'; 'השומר הצעיר'; 'ובני-ברית' - היו מקימים מחנות קיץ ומארגנים כינוסים, אימונים, וטיולים, לבני הנוער לרגלי הפירמידות. רוב היהודים היו אנשים נאורים בעלי תרבות אירופית והיו מחוברים לתרבות המערבית ולספרות הצרפתית כמו גם לתרבות המצרית ארץ הולדתם. עד להקמת מדינת ישראל, למשפחות במצרים היו קשרים מסחריים ואחרים עם קרובים בישראל. המפגשים התקיימו כל העת. גם בעת שקבוצות הכדורסל-גברים וכדורסל-נשים מ' מכבי תל אביב' התארחו בקהיר ושיחקו במגרשה של 'מכבי קהיר'. היו גם משרות של רבנים מקומיים (שהתפנו במצרים), ונדרשו תחתם רבנים מישראל, כמו הרב עובדיה יוסף, ששמו נודע ברבים על חוכמתו ונועם הליכותיו עם תלמידיו הרבים, לימים היה הרב הראשי הספרדי בישראל.
|
|
ילדי היהודים למדו בבתי ספר יהודיים או בבתי ספר זרים צרפתיים ואנגליים קרוב לביתם. בראש דאגתם של ההורים היה מושרש הצורך כי ילדיהם יתחנכו בבתי הספר הטובים ביותר ויוציאו ציונים ותעודות הצטיינות שבסופו של דבר יביאו למקורות פרנסה, שיתאימו למעמדם ולרמתם הגבוהה.
היות שהיהודים ברובם לא קיבלו אזרחות מצרית ההורים העדיפו לשלוח את ילדיהם ללמוד בבתי הספר הזרים בעלי הרמה הגבוהה והמתקדמת. בנוסף לבתי הספר בקהיר ובאלכסנדריה אפילו במקומות קטנים כמו באסואן, המורים ברובם היו צרפתים או יהודים. מבתי הספר הפרטיים האלה, שהצטיינו ברמתם הגבוהה, יצאו גם מורים, מהנדסים ועורכי דין ידועים. בנוסף, ספורטאים, מוזיקאים, וציירים בעלי שם.
הרבה משפחות רשמו ילדיהם בבית הספר: רשת 'אליאנס' ו'אגיון'. בבית הספר היהודי: 'אל-עבאסייה' (שנקרא: 'מדרסת אל-סיביל' - שם נדרשו התלמידים ללמוד גם את השפה הערבית), וכן בבית-הספר התיכון 'קטאווי' - בית ספר פרטי השייך למשפחת קטאווי (אחת המשפחות העשירות במצרים), או בבית הספר של הקהילה היהודית סמוך לשכונת 'דאהר', ובתיכון 'ליסה פרנסה' (באבל לוק), ובבית הספר היהודי 'לה פרגולה' על שם הרב מאיטליה, וכן בית הספר התיכון: 'מימונידיס' (על שם הרב הראשי של העיר). כשלא נמצאו לילדים בתי ספר יהודיים באזור מגוריהם, שלחו ההורים את ילדיהם ללמוד 'בקולג' דה פרר' (אצל האחים הישועים), או בבית הספר של הנזירות 'וינסנט פאול', כמו גם בבתי ספר אנגליים לבנים ולבנות. בניהם ובנותיהם של יהודים רבים למדו גם באוניברסיטות מקצועות כמו: לימודי רוקחות; לימודי רפואה בבית החולים האוניברסיטאי: 'קסר אל-עיני' של הפקולטה לרפואה.
לימודי משפטים באוניברסיטה על-שם המלך 'פארוק' באלכסנדריה. ארכיטקטורה, באוניברסיטת קהיר. כמו גם בפקולטה להנדסת חשמל, המחלקה לכימיה באוניברסיטת קהיר ובאלכסנדריה.
|
|
תקופת הזוהר של יהדות מצרים הייתה כשנכנסו הבריטים, הצרפתים, והאיטלקים למצרים. באותה עת היהודים היוו את הגשר בין התרבויות בין זו האירופית לערבית. היהודים שלטו בשפות: צרפתית; איטלקית ואנגלית בנוסף לערבית.
יהודים רבים עבדו במקצועות: מסחר וכלכלה ובבנקאות הם היו לעיתים בעלים ומנהלים של חברות גדולות ומפותחות. היו ביניהם גרפיקאים, שעבדו בבתי-דפוס מהגדולים במצרים, אותם ייסדו בעצמם. ועיתונאים שעבדו בכתבי-עת יהודים וזרים וכמו-כן בעיתונות הערבית כמו: 'באלאהראם'. וכן צלמים מקצועיים
בעלי חנויות צילום כמו החנות המפורסמת: 'פוטו סטדיו ארטיסטיקו' בקהיר ואחרים.
רבים היו בעלי מקצועות חופשיים כמו: סוחרי בדים, שעבדו בבורסה המרכזית 'לכותנה'; או בעלים של בתי כלבו גדולים ברמה אירופית כמו: 'סיקוראל' או 'רוז די באק', ו'גטניו'.
היו ביניהם גם בעלי מלונות יוקרה שניהלו באופן עצמאי או בשותפות את העסקים שלהם. רכוש היהודים היה רב והם גם עסקו בהשקעות ורכשו דירות להשכרה במרכז קהיר. הנשים, היהודיות לרוב ניהלו משק בית בעזרת: עוזרות, כובסות, ואנשי גיהוץ (ערביים מקומיים). נשים רבות סייעו לבעליהם לנהל את העסק המשפחתי, עבדו בחברת החשמל של 'תעלת סואץ' ובחברות אחרות. הרבה מהן למדו תפירה בבתי ספר מקצועיים ולאחר מכן היו ביניהן המעצבות והתופרות של בית המלוכה ושל האריסטוקרטיה המצרית והיהודית.
|
|
המיעוט היהודי מול הרוב המוסלמי
|
|
עוצמתם ותרומתם של היהודים הורגשה היטב. הם היו מאורגנים ולהם מוסדות חינוך, בתי חולים, בתי יתומים, משרדי קהילה, תנועות צופים לנוער ולבוגרים, אגודות ספורט מפוארות וברמה גבוהה, בתי כנסת מפוארים, ישיבות לתלמוד תורה (בציון העובדה כי היו בעלי בתי המסחר הגדולים במדינה והוכרו כמשכילים וכבעלי עמדה והשפעה). כל אלה גרמו כי הפערים יהיו בולטים בין המיעוט היהודי ששידר עוצמה, בתוך הרוב המוסלמי שחש נחות. הדבר עורר זעם וקנאה רבה.
הפעילות הציונית הייתה חוקית במצרים עד להקמת מדינת ישראל 1948. אז נסגרו כל 'הקנים של תנועות הנוער', והחלו המעצרים של 'הפעילים הציונים'. הפעילות הציונית המשיכה במחתרת בבתים פרטיים. האסורים הציונים נכלאו במחנות ריכוז ב'האקסטפ'; 'בהליופוליס' ו'באבו-קיר' באלכסנדריה.
|
|
תנועת מכבי החלוץ - תנועה זו שהייתה העיקרית במצרים, חינכה את הנוער לערכים ציוניים ויהודיים והכינה את הנוער היהודי להכשרה בקיבוץ בארץ ישראל. הפעילות כללה הרצאות, טיולים, מחנות קיץ עם תוכן אידיאולוגי, ריקודים ישראלים ושירים עבריים.
תנועת 'החלוץ הצעיר' - פעלה בהנהגת רפאל רקנטי ז"ל, שהיה שליח מארץ ישראל במצרים, ושליח הפלמ"ח מטעם המוסד לעלייה ב'. תנועת 'השומר הצעיר' - חברי תנועת הנוער הזו פעלו בעזרת מדריכים מקומיים - יהודים ממצרים שהכינו אותם לעלות לארץ-ישראל ולקיבוץ. הם הקימו את קיבוץ 'נחשונים' ליד פתח-תקוה בישראל, חלקם הצטרפו לקיבוץ 'עין המפרץ' בישראל ולקיבוצים קיימים אחרים.
תנועת 'הצופים' - קמה לפני קום המדינה, וכללה קנים ברחבי מצרים עם פעילות אינטנסיבית ותוכנית עשירה לתרבות ואידיאולוגיה יהודית וישראלית. לעיתים קיימו צעדות ברחובות קהיר, אותן הובילו מדריכים יהודים עם דגלי ישראל, תופים וחצוצרות. על המדים של הילדים היו סמלים בעברית, וההמון הלא יהודי הריעו להם. התחושה הייתה שהיהודים הם חלק מהעם המצרי. תנועת 'בני ברית' - הייתה ארגון ציוני דתי שסייע ליהודים לעלות לישראל.
לאחר הקמת מדינת ישראל, עם פרוץ הפרעות ביהודי מצרים, פשטו השלטונות על מועדון 'בני-ברית' ועל יתר המועדונים היהודיים ומצאו מסמכים. מנהיגים וחברים נתפסו ונשלחו לכלא או למחנות ריכוז.
תנועת 'בני עקיבא' - בני הנוער, עסקו בפעילות בעלת אופי ציוני דתי שהתקיימה מחוץ למוסדות הקהילה ובחשאי (עקב המצב). עיקרה של הפעילות היה בטיפוח אהבת ארץ-ישראל, על-ידי הסברת הנעשה בארץ.
|
|
אברהם מטלון, שהיה חבר בתנועת 'החלוץ', ייסד מועדון בשם - 'המרכז לתרבות יהודית', במפגשים השבועיים עם חברי הקבוצה, הפעילות נסבה סביב הרצאות על נושאים יהודיים. בשנת 1945 שלמה חבליו, 'מההגנה' - גייס גם את אברהם מטלון לקבוצה הרחבה שמנתה מאה פעילים. מטלון כחבר בארגון המחתרתי תחת הדרכתו של בני סדבון. הוכנס למחנה מאסר 'אבו-קיר' שבאלכסנדריה. באותו זמן, אפשרו לו ללמד את האסירים היהודים את השפה העברית. בזמן מאסרו הקים 'מקהלת אסירים עברים'. בשנת 1949 שוחרר מטלון במסגרת חילופי שבויים בין ישראל למצרים ועלה לישראל.
לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948, רוב מנהיגי התנועות הציוניות ופעיליה הובאו למאסר בבתי הכלא המצריים, והיחס כלפיהם החמיר והחריף עד ללא נשוא.
חלק מהאסירים היהודים היו בעלי נתינות זרה: צרפתית; בריטית; או יוונית. לחלק קטן בלבד הייתה נתינות מצרית. ואילו הרוב, היו "אפטריד" - כלומר, בלא כל נתינות, ולא יכלו לפנות בתלונה לשום קונסוליה זרה לבקש: חסות, עזרה, או הגנה משפטית.
|
|
שמואל עזר ז"ל, סחף את חבריו לפעילות בתנועה הציונית, והם הקימו גרעין נוער דובר עברית. לימים, אברהם דר, מינה את שמואל עזר למפקד התא המחתרתי באלכסנדריה, וכך עסק בהקמת התשתיות לתאים מחתרתיים וגיבושם ושמר על קשר רציף עם התא בקהיר שבראשו עמד ד"ר משה מרזוק. משימתם של ד"ר מרזוק והמהנדס שמואל עזר הייתה לבצע פעולות מסוימות באלכסנדריה ובקהיר. הם נתפסו והועלו לגרדום במצרים. לאחר מותם הוענקה להם דרגת סגן אלוף (סא"ל) מטעם צה"ל וגופותיהם הועלו לישראל ונטמנו בהר הרצל. הטרגדיה הזו מוכרת בישראל כ"הפרשה". אלי כהן נולד באלכסנדריה ואת פעילותו למען מדינת ישראל החל עוד במצרים והיה מוכן להירתם, להסתכן ולפעול למענה ללא גבול. בשנת 1949 לפני ואחרי 'מבצע קדש' מטרתו הייתה הצלת יהודי מצרים ודאגה לעלייתם ארצה. אולם הוא עצמו נשאר שם כפעיל עלייה בסתר. בשנת 1957 נתבקש על-ידי 'המוסד' לרגל בדמשק. את המשימה ביצע בשינוי שמו לכאמל אמין ת'אבת, איש עסקים ערבי השב למולדתו מארגנטינה. פיתח מערכת קשרים ענפה עם צמרת הממשל והצבא המצרי, והעביר מידע חיוני שתרם לניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים. בינואר 1965 חשפו הסורים את זהותו האמיתית, ובאותה שנה נחרץ גורלו והוא הועלה לגרדום בדמשק.
|
|
'המוסד לעליה ב'' והסוכנות היהודית:
|
| ▪ ▪ ▪ |
ראשי המוסד לעלייה ב', בחרו בקומץ צעירים נועזים חדורי תודעה של שליחות, הכשירו אותם ושלחו אותם: למצרים; לעירק; לפרס; לתימן; לסוריה; לצפון אפריקה. אליהו ברכה, יליד מצרים, היה תחת מסווה של עיתונאי ספורט צרפתי בשם לוסיאן מרסל, הגיע למצרים ופעל: להשגת ויזות מעבר לכיוון אחד; להשגת אמצעי תחבורה של אניות; ולהוצאתה של יהדות מצרים לחופשי.
במשך ארבע וחצי שנות פעילותו של 'המוסד לעלייה ב", במצרים (שמנתה כ-85 אלף יהודים), העביר המוסד 55 אלף יהודים למדינת ישראל. והיתר, היגרו לאמריקה הדרומית; לארצות הברית; ולאירופה.
מאות אחדות של היהודים שנותרו במצרים, לאחר 'מבצע קדש', אף הם קנו כרטיסי נסיעה ויצאו ממנה. מרביתם קיבלו עזרה אדמיניסטרטיבית פעילה של שליחי 'המוסד לעלייה ב". יהודים בעלי אמצעים, רכשו כרטיסי נסיעה על חשבונם. וכאלה שלא יכלו לעמוד בהוצאות, 'הג'וינט' מימן את יציאתם. קונסול צרפת במצרים 'קוב-דה-מירביל', נרתם למשימה ודאג לאשר אלפי ויזות.
מדריכי הנוער של הסוכנות היהודית ופעילים ציוניים רבים, עברו השתלמות בנושאי יהדות וישראליות על כל המשתמע וסייעו במחנות העולים, ושם גם התגבש גרעין בשם: 'משעולים' שייעודו 'קיבוץ בר-עם' ואחרים.
|
|
האוניות, היו האמצעי היחידי שעמד לרשות הפעילים הציוניים להבריח את יהודי מצרים שנושלו מאדמתם. האוניות הפעילות היו: 'פאצ'ה ו'אספריה', ויותר מאוחר האוניות 'אכילס' - שעגנה בוונציה; האונייה 'יוגוסלבה' - שעגנה במילאנו; 'אס אס מייר' - (נחכרה על-ידי הצלב האדום כדי להוציא כאלף יהודים שגורשו ממצרים). שתי ספינות דייג 'אפרודיטה' ו'קסטלה מאריס' העלו יהודים לאונייה צרפתית (כאשר בתוכם היו מלחים מ חיל הים הישראלי, מחופשים לדייגים איטלקים), משם הפליגו למרסיי. האונייה 'קופידוליה' - עגנה באיטליה ושם שהו במחנה מעבר, לפני בואם ארצה, בברנדיזי. האוניות אשר העלו יהודים ממחנות המעבר בפזורה לא"י בתום ההכשרה בתחנות הביניים, הפליגו העולים לישראל באוניות שמותיהן ייחרטו לנצח בתודעה: 'ישראל'; 'תאודור הרצל'; אוניית 'צים ירושלים'; האונייה 'סימיראמיס' הפליגה מיוון; האוניות: נגבה'; 'ירושלים'; 'גלילה'; 'ארצה'; קדימה ואחרים.
|
|
התיישבות בקיבוצים ובערים
|
| ▪ ▪ ▪ |
רוב העולים ממצרים הגיעו לנמל חיפה, ומשם הועברו: ל'שער העלייה' בחיפה; לעתלית; ולקיבוץ 'ניצנים' - שם למדו עברית ועל המפעל הציוני. העולים ממצרים הצטיינו בעבודה חקלאית ובתרומתם לתנועה הקיבוצית והם השתלבו, והטביעו חותמם: בקבוצת יבנה - שם התגבש גרעין 'התקווה' בשנת 1951; ב'גרעין גבי' - שהפך להיות: קיבוץ 'כפר עזה'; קיבוץ 'מעיין ברוך'; קיבוץ 'חצור'; קיבוץ 'ברור חיל'; קיבוץ 'יראון'; קיבוץ שדה אליהו'; קבוצת קדימה; קיבוץ 'טירת צבי' 'ובני דרום'; משק חקלאי 'בניר עקיבא' שבצפון הנגב; קיבוץ 'נצר סירני'; קיבוץ 'אפיקים' ועוד.
אחרים מהעולים המצרים בחרו לגור בערים ובמקומות הבאים: חיפה; עכו; קרית-אתא; דימונה; תל אביב; הרצליה; ירושלים; אבן-יהודה; טירת הכרמל; קרית-ים; קרית-גת; באר-שבע; אשדוד; יבניאל; רחובות; נס-ציונה; רמלה; רמת-גן; רעננה; חולון; קרית-שמואל, ליד חיפה; עפולה; טבריה; 'ספרנד' (צריפים של ימינו);
'בית ליד'; פרדס-חנה; חולון ואחרים.
|
|
יהודי מצרים הצמאים לידע, לחינוך ולתרבות, פנו לאוניברסיטאות ולמכללות והצטיינו בלימודים בחוגים: כלכלה; המזרח התיכון; חינוך; ספרות; מוזיקה; משפטים; אדריכלות; לימודי הנדסה ומדע; פיסיקה גרעינית; הנדסת אווירונאוטיקה ואחרים. רבים מיהודי מצרים הצטיינו בלימודי החקלאות; ובלימודי האמנויות הפלסטיות כמו: ציור, פיסול, עיצוב וגרפיקה, סרטטות; הוראת המוסיקולוגיה ואחרים.
יהודי מצרים השתלבו בעבודות בבורסה לניירות ערך; ככתבים בעיתונות הארצית והמקומית; כשדרנים ועורכים בשפה הערבית והעברית ברשות הרדיו והטלוויזיה; הם נושאים בתפקיד של שגרירים ויועצי תרבות בשגרירויות ישראל בחו"ל; אחרים מנהלים עסקי מסחר (פרטיים) עם מדינות שונות; התמנו לפיקוח על הבנייה בחברות פרטיות; כמו גם בעיריות וברשויות; רבים השתלבו לאחר השירות הצבאי, בעבודות במערכת הביטחון ובמשטרת ישראל; אחדים היו לנבחרי ציבור, ראשי ערים (סגנים, מ"מ); היו שהתמנו לנשיאות ארגונים ועסקים, והשתלבו בעבודות בבנקים; בענף המלונאות; במפעלי ים המלח; ובחברות שונות.
|
|
'מפעל חיים' פריצת דרך ועשייה
|
|
|
הכרה והוקרה במדינת ישראל
|
| ▪ ▪ ▪ |
עדה אהרוני שזכתה לקבל מהחברה העולמית לחקר ההיסטוריה של יהודי מצרים בניו-יורק - את פרס 'המריט' ואחריו את 'אות הנשיא שמעון פרס' על פעילותה למען הפצת הנרטיב וההיסטוריה של יהודי מצרים, לצד פעילותה המסועפת למען קידום תרבת השלום בישראל ובעולם, היא דוגמה מצוינת של אנשים 'יחידי סגולה', מבין יהודי מצרים - אשר זכו להערכה, על תרומתם למדינה. ביניהם נמצא גם את: עובדיה הררי, זכה לקבל 'פרס ישראל' להנדסה ולטכנולוגיה, על תרומתו לפרויקט מטוס 'הלביא'. דן מירס, יזם את שלוחת גידול האמנונים בארץ, שהפכה לאחת השלוחות החשובות בארץ ובעולם והוא גם העורך הראשי של הביטאון הישראלי והבינלאומי בתחום. עזרא תלמור, יסד את המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה ועמד בראשה שנים רבות. כתב ספרים ומאמרים רבים בנושאים הקשורים למחקריו אשר זיכו אותו בהכרה עולמית. חיים אהרוני, כיהן כפרופ' מן המניין במחלקה להנדסה כימית בטכניון בחיפה. מחקריו זכו לתהודה עולמית והוא הוזמן כפרופ' וחוקר מצטיין לאוניברסיטות חשובות בארה"ב ובאירופה. מחקריו פורסמו במיטב כתבי העת המדעיים במקצועו וקיבלו הכרה מכרעת. שלום נחמן, התמחות והצטיינות בענף הלול. הוציא לאור ספר יחיד מסוגו בנושא. יוסף פרדו, חבר באגודת הציירים והפסלים, זכה כצייר בפרס: 'שטרוק', מטעם עיריית חיפה. עבודותיו נמצאות באוספים בארץ ובחו"ל. אברהם מטלון, ייסד וניהל את 'המכון העברי לתרבות הלשון' וחיבר את הספר: 'המבטא העברי במאבקו'. ג'וזף יוסף קסוטו ז"ל, ייזמות בהקמת 'הדרייבאין' (בית קולנוע באוויר הפתוח). מיכאל-עופר טוריאל, ייסד שיטות הוראה ותוכניות לימודי מוזיקה בבתי-הספר, ופיתח גישות חינוך מוסיקליות. כתב 36 ספרים וחוברות בתחומי התרבות בכלל והחינוך המוסיקלי בפרט. אברהם חמו, כוכב כדורגל, אימן את ' מכבי תל אביב ואת נבחרת ישראל, בעבודתו במשטרה המציא את שיטת השמירה האזורית הלוחצת ופרסם את הספר: 'הכדורסל בעידן האזורית לוחצת'. הקים במשטרת ישראל את יחידת קציני המניעה במפלג הנוער וצירף את המשמר האזרחי לאגף חדשני הנקרא: 'קהילת משטרה'. כן הקים יחד עם רעייתו את 'המכון לחינוך מפעיל ומונע', ובהמשך את 'המרכז לנהיגה מתקדמת ולתרגול נהיגה במצבי חרום'. יחזקאל אגא זצ"ל, היה פעיל למען הציבור והקהילה בעכו. הקים וייסד את 'בית הכנסת רשב"י ליוצאי מצרים'. ועל פעליו הוענק לו תואר: 'יקיר עכו'. עם מותו הוכרז בעכו רחוב על שמו, כמו גם בית הכנסת אותו ייסד נקרא היום על שמו. לייבש מסרי-מישורי ז"ל, פעל בחייו עם מרדכי בן-פורת, חבר הנהלת 'ווז'אק', בארגון העולמי של יהודים מארצות ערב שפעלו למען החזרת רכושם של יהודי ערב. כיהן כיו"ר התאחדות עולי מצרים בישראל שנים רבות. הקונגרס הראשון של יהודי מצרים התקיים בראשותו, במלון 'הילטן' בתל אביב בשנת 1983. כמו-כן פעל לשימור בתי עלמין ובתי-כנסת יהודים במצרים וקיבל את 'עיטור לוחמי המדינה' על חלקו לתקומת המדינה.
|
|
| תאריך:
|
11/08/2014
|
|
|
עודכן:
|
11/08/2014
|
|
אדלינה קליין
|
|
החלום, השבר, החזון וההגשמה
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
חיים ספטי
|
13/08/14 17:57
|
|
|
|
2
|
|
אביבה גולן
|
16/08/14 11:56
|
|
|
|
3
|
|
סיידוף מזרחי רחל
|
18/08/14 11:22
|
|
|
|
4
|
|
פנינה עתיר
|
23/08/14 16:06
|
|
אלי עזרא קרא את תיקו של מרציאנו פעם אחר פעם, כדי לעמוד על כל הדקויות המרכיבות את אישיותו.
|
|
|
|
|
בהקדמת ספרו מציין בצדק בועז סנג'רו כי אין עוול גדול יותר שנגרם לאזרח מאשר הרשעתו של אדם חף מפשע, כותב בצדק פרופ' בועז סנג'רו בהקדמה לספרו. ספר זה מסביר מדוע נגרם לעיתים עוול כזה, מתוך פריסה של תמונה רחבה החייבת לעורר הד ציבורי לשינוי המצב מיסודו.
|
|
|
|
|
עו"ד אוריאל לין, נשיא איגוד לשכות המסחר וח"כ לשעבר, משיק בימים אלה את ספר הילדים הראשון שלו "ליעד והעורבים". בקרוב עומד לראות אור ספרו השני המיועד לנוער, "שיעור גורלי בהגנה עצמית".
|
|
|
|
|
אלי עזרא, יליד קריית-שמונה, בן לאם חד-הורית, מי שקיבל עליו את תפקיד המפכ"ל בדחילו ורחימו, מתוך הכרה בחשיבותו הציבורית העצומה, למד על כל הדקויות של הפרשה מפי גורמים במוסד המיוחד.
|
|
|
|
|
טד וג'ימי סיימו זה עתה את שנת הלימודים האחרונה בבית-הספר למשפטים באוניברסיטת ג'ורג'טאון, וושינגטון. בדרכם החוצה מהחדר אותו חלקו בשנה האחרונה, התגלע ביניהם ויכוח שעומד לשנות באופן דרמתי את תוכניותיהם לשבועות הקרובים.
|
|
|
|
|
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
