דברים שרואים משם
החכמים מספרים לנו שמלשכת ראש הממשלה רואים הרבה דברים שהאזרח הקטן אינו רואה. יש עליו לחצים בינלאומים, יש לו אחריות כוללת, יש לו ראיה רחבה. מספרים לנו שהוא לא פזיז, שיש לו גישה אחראית ושבעולם המודרני חייבים להתחשב במדיניות גלובאלית.
הכל נכון והכל נבון, אלא שיש גם עניין של מדיניות. זה שראש ממשלה רואה הרבה דברים שהאזרח אינו רואה, זה עדיין לא אומר שתמיד הוא חייב לבחור רק בדרך אחת שאין בלתה. בשביל זה יש בחירות, ובשביל זה יש ערך עליון הקובע נחרצות שמי שבוחר את דרכה של המדינה הוא האזרח.
הערך הזה כה חשוב עד כי הוא כמעט ברמה של קדושה. לא משנה אם האזרחים מומחים במדינאות וביחסים בינלאומיים או לא, הם אלו שיקבעו את דרכה של מדינתם! נקודה. מסיבה זו עלינו לכבד את רצון הבוחר ולומר: העם רוצה ביבי - העם קיבל ביבי, רצונו של עם כבודו.
אבל יש חופש ביטוי, מותר להעביר ביקורת ומותר לעשות חושבים אם הדרך בה נוקטים בעקשנות ראויה לשבח תקופה ארוכה, כושלת ב 100% מהמקרים, פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם.
מדיניות ההתרפסות התרסקה
ביבי התרפס בפני משעל כששחרר לו אלף רוצחי יהודים, כעת הוא צריך להתרפס בפני
מוחמד דף. התרפס בפני אשטון וגולדסטון, הביא לנו 64 הרוגים וגם לא הצליח להתחמק מרדיפת המשפט הבינלאומי. התרפס בפני
ארדואן קיבל סתירת לחי. התרפס בפני אובמה כשעשה הקפאה ושחרר רוצחים כשי צנוע לאבו מאזן, קיבל עכשיו יריקה.
מדיניות התרפסות מובילה לדבר אחד: עוד התרפסות. מי שמדיניות החוץ היחידה והקבועה שלו היא התרפסות גורלו לקבל יריקות ודרישות להתרפס עוד יותר. אין זו הפתעה גדולה, די להכיר את חוק הטבע מספר אחד: החזק מנצח. תמיד מעריכים את החזקים ומקסחים את החלשים.
כל ניסיונותי להסביר שכבוד לאומי איננו פח אשפה, הדגל איננו סמרטוט רצפה, התנ"ך אינו חוברת קומיקס וההמנון אינו חמשיר, נפלו על אוזניים אטומות. ביבי היה נחוש להתרפס ולבזות את כבוד האומה.
עלינו להבין שכמה שלא נתאמץ לא נצליח לרצות את העולם הנאור האנטישמי, הפרו ערבי. עלינו להתכונן לחרם, לעשות הכל כדי שנוכל לייצר כמה שיותר בכוחות עצמנו, ולהתחיל להתנהג כבעלי כבוד עצמי.
ומוטב מאוחר מאשר מאוחר מדי.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
