עיתונים בשרות האויב <br>

איננו משופעים בעיתונות כתובה וזאת משום מספר גורמים, שהעיקרי בהם הוא שמאז האינטרנט והטלוויזיה, מה שמופיע בעיתון זה קלטה לוקשיין, דהינו אטריות קרות = ידיעות שעבר זמנן.

לכן חשיבות העיתונות היא בכך שמי שלא רואה אינטרנט ולא גולש בו אלא ממשיך לקרוא את העיתונים נתקל בעיתונות נשלטת ומטעם. עיתונות שיש לה קו מוביל ברור לדוגמה היא ישראל היום. עיתון ימני הנוטה לתמוך בבנימין נתניהו. עיתון הארץ, מאידך-גיסא, שמאלני קיצוני ומתנגד ברור לימין, ובתווך ידיעות אחרונות שחרת על דגלו את השמדת (פוליטית) בנימין נתניהו.

הכל היה טוב אם בארץ היה פלורליזם עיתונאי ואפשר היה ליהנות מעיתון אוביקטיבי, אבל המצב אינו כזה ומאחר שהעיתונים מוטי השקפה מי לשמאל ומי לימין הם גורמים לכך שמרעילים את הקוראים בדברים שעוזרים לאויב.

ביום שישי האחרון (15.8.14) עיתון ידיעות אחרונות היה מלא בשנאת ביבי, וכל הכותבים המרכזיים (למעט בן דרור ימיני ויועז הנדל) יצאו במתקפה על ראש הממשלה על ההסכם המתגבש, על כך שלא השגנו דבר במערכה הזאת, על כך שביבי הססן, על כך שהוא רב עם אובמה ועוד ועוד.

לא אחראים

"שרים בערפל", זעקה סימה קדמון, "מבצע מתבלבל", החרה החזיק אחריה אלכס פישמן, "טבלאת ייאוש", הרימה קול אורלי אזולאי, "נזק אסטרטגי", הוסיף אלון פנקס, ו"קונה שקט", כתב שמעון שיפר.

כל בדל אינפורמציה שהם שאבו מפוליטיקאים לא אחראיים שמדליפים מהחדרים הכי סודיים הם ניצלו על-מנת לפגוע בראש הממשלה ודרך כך גם במדינה.

האופוזיציה מהמרכז שמאלה נהגה בממלכתיות כל זמן שהתותחים רעמו וגיבו את ראש הממשלה והשרים לא כך. העיתונות מהמרכז שמאלה הם תקפו אותו על כל צעד ושעל לא ראו שום דבר טוב בהתנהלותו, הכל רע, הכל מפלה, הכל השגים לחמאס.

הגיע הזמן, מאחר שהעיתונות בשם חופש הדיבור איננה מסוגלת לשים מחסום לפיה, שיחוקק חוק שבזמן שיש מלחמה לא כותבים מאמרי שטנה אלא ניתוחים פרשניים על המבצע עצמו.

מול אלה שמיד יקומו אני רוצה להביא דוגמה שהכנסת בזמנו של מנחם בגין ז"ל החליטה כי כשראש ממשלה נמצא בחול לא יגישו נגדו הצעות אי-אמון (דבר שאומץ על-ידי האופוזיציה עם פרוץ המערכה של צוק איתן והמפלגות ביטלו הצעות אי-אמון).

עד מתי נסבול גדעון לוי ונחום ברנע כאלה? עד מתי נרשה פגיעה חמורה באושיות המדינה ועוד במצבי חרום?