1. וראה גם בני פורת, "ליסודות מדיניות חברתית-כלכלית", פרשת השבוע, עקב, תשס"ב, גיליון מס' 85.
2. על היחס בין קיום מינימלי, קיום ב
כבוד וכבוד האדם, ראה: בג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' ממשלת ישראל (פורסם בנבו, 12.12.2005);
אביעד הכהן, "קו העוני וזכות הקיום בכבוד", פרשת השבוע, תצוה, תשס"ד, גיליון מס' 159.
3. בבא מציעא קיג ע"ב. למשמע לשון "מסדרים", ראה רש"י, שם, ד"ה שמסדרין: "שמין להניח לו צרכי חייו, לשון והעריך אותו. לישנא אחרינא: שמשרדין, לשון שריד. ושתיהן שמעתי". וראה רש"י, נדרים סה ע"ב, ד"ה הכי קאמר ליה: "ואית דאמרי: 'אין מסדרין לבעל חוב', אין עושין לו סדר של חיות". וראה גם אנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, ערך "גבית מלוה", עמ' צב.
4. בדברים שלהלן נדון בסידור לבעל חוב בעת הפירעון. יש מן הפוסקים הסבורים שמסדרים לבעל חוב גם בשעת נטילת משכון (על-פי המשפט העברי, ניתן למשכן
נכסי חייב גם לאחר ההלוואה). ראה בפירוט הלכה ברורה ובירור הלכה, בבא מציעא, קיג ע"א-קיד ע"א, ציון ו-ז.
5. נימוקי יוסף, בבא מציעא סט ע"ב (בדפי הרי"ף), ד"ה גמר מיכה מיכה.
6. עם זאת, בעת יצירת החיוב, הצדדים יכולים להתנות שלא יחול עליו סידור לבעל חוב. ראה: ספר התרומות, שער א, חלק ב, אות א; שולחן ערוך חו"מ, סימן צז, סעיף כח.
7. וראה להלן, הערה 11.
8. הכוונה לערכים סטטוטוריים שנקבעו בתורה על-פי מינו וגילו של המוערך בלא להתחשב ב"ערך השוק" שלו. לדוגמה, מי שמתחייב לתת להקדש ערכו של זכר בן עשרים שנה עד בן שישים שנה, משלם להקדש חמישים שקל. ראה: ויקרא כו, א-ט; רמב"ם, הלכות ערכים וחרמים, פרק א, הלכה ג.
9. משנה, ערכין ו, ג: "אף על-פי שאמרו, חייבי ערכין ממשכנין אותן, נותנין לו מזון שלשים יום, וכסות שנים עשר חדש, ומטה מוצעת, וסנדלין ותפילין... אם היה אומן, נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין: חָרָש נותנין שני מעצדין ושתי מגרות". וראה פירוש המשנה לרמב"ם, שם: "הטעם לכך הוא דבר ה' 'ואם מך הוא מערכך'. אמרו שעניינו כך: ואם מך הוא ואין לו זולת הערך שהטיל על עצמו - תן לו מערכך".
10. ערכין כד ע"א.
11. בערכין, הסידור מבטל את שארית החוב, בניגוד לסידור לבעל חוב (ראה לעיל, ליד ציון הערה 7). ראה: פירוש רא"ש, נדרים סה ע"ב, ד"ה לומר; ר"ן, שם, ד"ה לומר; זריחת השני, בבא מציעא קיג ע"ב, מד"ה ולכאורה ואילך.
12. משנה, בבא מציעא ט, יג.
13. בבא מציעא קיג ע"ב.
14. שם קיד ע"א.
15. בעניין ערכין נאמר בתורה "אם מך הוא" (ויקרא כז, ח), ובלווה נאמר "וכי ימוך אחיך" (ויקרא כה, לה), ולמדו חכמים ב"גזרה שווה" שהדין הנוהג בערכין נוהג גם בבעלי חוב.
16. רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק א, הלכה ז.
17. ראה רמב"ם, הלכות ערכים וחרמים, פרק ג, הלכה יד.
18. ספר הישר לרבנו תם (חלק החידושים), סימן תרב; תוספות, בבא מציעא קיד ע"א, ד"ה מהו.
19. לדוגמה ראה בבא קמא יא ע"ב, שגובים את החוב "אפילו מן גלימא דעל כתפיה". ניתן כמובן לפרש שהתלמוד עוסק במי שיש לו יותר מגלימה אחת או במי שיש לו גלימה יקרה שניתן להמירה בגלימה זולה, אך רבנו תם דוחה אפשרויות אלו. וראה גם תוספות, בבא קמא, שם, ד"ה אפילו. וראה נימוקי יוסף, לעיל, הערה 5, הדוחה את ראיותיו של רבנו תם. וראה גם משפטי שבועות לרב האי גאון, חלק ב, שער י, ד"ה והעשירי, שאמנם גורס בתלמוד כרבנו תם "מנין שמסדרין לבעל חוב" אך פוסק שמסדרים.
20. ליד ציון הערה 13.
21. ראה גיטין לח ע"א: "ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו, חוץ מעָרב וצידן וראיה אחרונה".
22. לדעת פרופ' שמואל שילה, פסיקתו של רבנו תם מתאימה לגישתו הכללית לעידוד המסחר והשוק החופשי, גישה המביאתו לפסוק לעיתים נגד כל הפוסקים האחרים. ראה שמואל שילה, "עידוד המסחר והכלכלה בפסיקת רבנו תם", סיני ק, כרך ב (תשמ"ז), עמ' תתפב, בעמ' תתצא.
23. וראה שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן קי (מובא בבית יוסף, חו"מ, סימן צז, ד"ה כתב בעל התרומות): "בבא ליפרע אין מסדרין, דהא קיימא לן 'מיניה, אפילו מגלימיה דעל כתפיה' (ראה לעיל, הערה 19). וכן דעת רבנו תם ז"ל, דהלכתא כמאן דאמר אין מסדרין בבעל חוב, ולזה דעתי נוטה. אלא שהגאונים ז"ל פסקו כמאן דאמר מסדרין". אולם ראה שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תתא, המביא את שתי הדעות ואינו מכריע ביניהן (וכן גם הרא"ש, בבא מציעא, פרק ט, סימן מז). וראה שיטה מקובצת, בבא מציעא קיד ע"א, ד"ה ואני תמה, המביא בשם הרשב"א: "ובדברי רבינו תם היה נראה כמו שאמרתי, אלא שדברי הגאונים דברי קבלה הם, ולהם שומעים, וכל שכן שלא להוציא ממון אלא בראיה ברורה". לדיון בדברי הרשב"א, ראה נוה צדק, הלכות מלווה ולווה, פרק א, הלכה ז.
24. בית יוסף, חו"מ, סימן צז, ד"ה ומ"ש אלא שצריך. וראה גם שולחן ערוך, חו"מ, סימן צז, סעיף כג. מדברי בית יוסף עולה שפסיקתו כדעת הרי"ף והרמב"ם היא הכרעה הלכתית. אולם ראה מרדכי, בבא מציעא, סימן תג: "כיון שנחלקו בדבר... אנן דמספקא לן הלכך לא מפקינן ממונא מספיקא". וראה גידולי תרומה, שער א, חלק א, אות א, ד"ה אך קשה לי, שמכיוון שהפסיקה כדעת החולקים על רבנו תם היא פסיקה מספק, אם הנושה תופס את כל רכושו של החייב (בלא סידור), הוא יכול לטעון "קים לי" כשיטת רבנו תם והרשב"א. וראה גם שער משפט, סימן צז, ס"ק ד. והשווה אמרי בינה, דיני גביית חוב, סימן ג, ד"ה וראיתי דבר תימא. וראה עוד שער יאודה, הלכות מלווה ולווה, פרק א, הלכה ז.
25. ליד ציון הערה 16.
26. לעיל, הערה 5.
27. ספר התרומות, שער א, חלק א, אות ג.
28. שו"ת מהרי"ט, חלק א, סימן קיג, ד"ה ואני רגיל.
29. הרמ"א, חו"מ, סימן צז, סעיף כד, פוסק כדברי הרא"ה. וראה סמ"ע, שם, ס"ק מח, האומר שיש להניח שרמת חייו של החייב היא רמת חיים ממוצעת, אלא שכדי לפרוע את חובו, צמצם בהוצאות. וראה אורים ותומים, סימן צז, אורים, ס"ק נד, שהנושה צריך להתחשב בהרגשת המחסור של החייב, שהיא גדולה יותר לאחר פירעון החוב ("לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו" [יומא יח ע"ב]). וראה ביאור הגר"א על שולחן ערוך, שם, ס"ק עא, שעולה ממנו שסידור לבעל חוב דינו כצדקה, והלא גם לעני המתפרנס מן הצדקה יש לתת כבינוני.
30. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, סימן נא (מובא גם במרדכי, לעיל, הערה 24).
31. לכאורה, כך יש להבין מדברי הרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק ב, הלכה ב: "יוציא מכל אשר תשיג ידו מזון ל' יום וכסות י"ב חדש, מזון הראוי לו וכסות הראוי לו, לא אכילת הזוללים והסובאין או בני מלכים ולא מלבושי הפחות והסגנים, אלא כדרכו". אך ראה סמ"ע ואורים ותומים, לעיל, הערה 29, המתלבטים אם לשון "כדרכו" משמעותה כפי שהיה החייב רגיל או שמשמעותה כפי שראוי שתהיה דרכו, כלומר רמת חיים ממוצעת.
32. בסיום דבריו קובע מהר"ם מרוטנבורג שאם החייב חי ברמת חיים גבוהה ממעמדו, אינו זכאי לרמת חיים זו מכוח סידור: "אבל אם היה עני ורגיל להוציא בעושר, לא יתנו לו כי אם הרגיל לעניים".
33. משפטי שבועות, לעיל, הערה 19.
34. וראה גם: תשובות הגאונים (הרכבי), סימן קפב ("ומסדרין ליה לממונא עליה, לפום מאי דעביד ולפום צורכיה ולפום טפליה [=ומסדרים את ממונו לפי מעשיו ולפי צרכיו ולפי ילדיו]"); שערי שבועות של הגאון רבי יצחק בן הרב רבי ראובן (נכדו של הרי"ף), שער יט: ("ומוציאין לו מן הריוח תחילה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, שכך אמרו: מנין שמסדרין לבעל חוב"). וראה גם מנחם אֵלון, כבוד האדם וחירותו בדרכי ההוצאה לפועל, ירושלים תש"ס, עמ' 47, הערה 43.
35. ראה כתובות מט ע"ב.
36. ראה: רמב"ם, לעיל הערה 16; ספר התרומות, שער א, חלק א, אות ד; שולחן ערוך, לעיל, הערה 24.
37. ראה לעיל, ליד ציון הערה 8.
38. ספר התרומות, לעיל, הערה 36.
39. שם, בשם הרי"ף. וראה גם בית יוסף, חו"מ, סימן צז, ד"ה ולא מיבעיא. לדעת הרבה מן הפוסקים, אף אם תפסה האישה את מזונותיה, מוציאים מידה ונותנים לנושה של בעלה. והשווה ב"ח, חו"מ, סימן צז, ס"ק מא. וראה עוד משנת יעקב (רוזנטל), הלכות אישות, פרק יב, הלכות א-ב, אות ג.
40. ספר התרומות, שער א, חלק ב, אות ג.
41. ראה לעיל, הערה 15.
42. מובא בטור, חו"מ, סימן צז. אולם ראה טור, אבן העזר, סימן ע, המביא בשם הרמ"ה שבחוב מזונות לאישה, הכל מודים שאין מסדרים לבעלה, "כיון דלאו זוזי אסקה ביה אלא מזוני [=שכן אין היא נושה בו כסף, אלא מזונות], חייב לזונה כפי כבודה".
43. ראה גידולי תרומה, שער א, חלק ג, אות ב.
44. שולחן ערוך, חו"מ, סימן צז, סעיף כט. וראה שו"ת מנחת יצחק, חלק ה, סימן קכא.
45. ראה לעיל, ליד ציון הערה 1.
46. מדברים אלו עולה שההתחשבות במצבו של החייב אינה רק לטובת החייב, אלא בעיקר לטובת החברה. וראה גם ע"א 711/84
בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תאגיד בנקאי נ' פישמן, פ"ד מא(1) 369, 375 (1987): "ראה המחוקק נגד עיניו גם את החייב, הנדרש למלא אחר פסק-דין אך בשל מצבו הסוציאלי מתקשה הוא לעשות כן. ביקש המחוקק שלא לגרום לכך, שבהפעלת מנגנון הגבייה לטובת הזוכה יהפוך החייב לחסר כול ולנטל על החברה. מכאן מספר הוראות, שבסיסן הרעיוני הוא סוציאלי במהותו, אשר נקבעו אף הן בחוק הנ"ל, ועניינן התחשבות במצב החייב (ההדגשה שלי; א"ה)".
47. רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360, 375-374 (2001). וראה גם: דוד בר-אופיר, "חוק-יסוד: כבוד-האדם וחירותו ודיני ההוצאה לפועל", המשפט ג (תשנ"ו) 71; שחר קטוביץ, סוגיות נבחרות בדיני ההוצאה לפועל, לי און תשס"ט, עמ' 49.
48. ראה המבוא לדברי ההסבר להצעת חוק פסקי דין (הוצאה לפועל), התשי"ח-1957: "ההצעה שלפנינו באה... להגביל הליכים אלו לדרכי ירידה לנכסי החייב לפי מסורת המשפט העברי". וראה דברי ההסבר לסעיף 19 להצעת החוק, שהחוק מרחיב את ההגנה מעבר לגבולות המשפט העברי. וראה נחום רקובר, המשפט העברי בחקיקת הכנסת, כרך א, ירושלים תשמ"ט, עמ' 468 ואילך. הצעת חוק זו לא הבשילה לכדי חקיקה, ובשנת תשכ"ז נחקק חוק ההוצאה לפועל ברוח הצעת החוק הזאת.
49. חוק ההוצאה לפועל מתייחס בחומרה יתרה לחוב מזונות (ראה למשל: פרק א2 לחוק; סעיף 74 לחוק). אך עם זאת, ההגנות על החייב חלות גם על חייב במזונות. ראה למשל סעיף 20טו לחוק.
50. וכך קובע סעיף 22(א) לחוק: "ואלה מיטלטלין שאין מעקלים אותם: (1) צרכי אוכל כדי מחיית החייב ובני משפחתו הגרים עמו, לתקופה של שלושים יום; (2) מערכות בגדים, מיטות, כלי מיטה, ציוד רפואי, תרופות, כלי אוכל, כלי מטבח וכלי בית אחרים, והכל אם הם צרכים חיוניים לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו; (3) דברים הדרושים כתשמישי קדושה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו; (4) כלים, מכשירים, מכונות ומיטלטלין אחרים, לרבות רכב, וכן בעלי חיים, שבלעדיהם אין החייב יכול לקיים מקצועו, מלאכתו, משלח ידו או עבודתו שהם מקור פרנסתו ופרנסת בני משפחתו... (5) כלים, מכשירים, מכונות ומיטלטלין אחרים, לרבות רכב, וכן בעלי חיים, השייכים לנכה והנחוצים לו לשימושו האישי בגלל נכותו; (6) חיות מחמד... (7) פריט אחד מכל אחד מסוגי המיטלטלין המפורטים בתוספת החמישית" (שם נקבע: "מחשב אישי ומדפסת... מכשיר טלוויזיה או מכשיר רדיו... מכשיר טלפון נייח או טלפון נייד... מכונת כביסה"). בעניין תשמישי קדושה, ראה מיכאל ויגודה, "גביית חוב מתשמישי קדושה", אתר המחלקה למשפט עברי, מדור חוות דעת, בתי הדין וסדריהם.
51. סעיף 38(א) לחוק.