"היינו העתיד" מתאר את ילדותה ונעוריה של הדוברת בקיבוץ יחיעם, שם נולדה ב-1960 וחיה בו עד גיל 20, כשהחליטה "לערוק" אל העיר. הקורא ימצא בספר תיאור ייסודו של הקיבוץ ב-1946, והשם שהוענק לו על-ידי יוסף וייץ על שם בנו יחיעם שנהרג בליל הגשרים. הקיבוץ הוקם על-ידי שני גרעינים - "
ניר" מבני הארץ ו"אחד במאי" של יוצאי הונגריה.
ב-1948 נוסף עוד גרעין "הונגרי" בשם "עמלים". תחילתו של קיבוץ יחיעם הייתה קשה מנשוא: נשים וילדים נותרו בקריית חיים, והקשר היחיד האפשרי עימם היה באמצעות איתות מורס. המים היו מעופשים, ולא ניתן היה להביא להם אספקה ומים בדרך היבשה בגלל המארבים של הערבים בדרך המובילה למבצר ג'דין, מעוזם של חברי הקיבוץ. הקיבוץ הותקף על-ידי לוחמי קאוקג'י, ושיירת יחיעם, שאמורה הייתה להביא ישועה לקיבוץ, נתקלה במארב קטלני, ו-47 לוחמים מצאו בקרב זה את מותם (מרץ 1948).
רק אחרי שנכבשה תרשיחא (אוקטובר 1948) הסתיימה מלחמת ההישרדות של יחיעם. הספר מספר גם את סיפור קניית הקרקע בשנת 1938 מסבה של מיודעתנו סוהא עראפאת, וכיצד היו צריכים לפצות מספר פעמים את הבדווים שתפסו חזקה בקרקע וסירבו לפנותה. כן מתאר הספר את המאבק של חברי הקיבוץ להפוך הר טרשים לגן פורח על-ידי פיצוץ סלעים והבאת אדמה מהעמק. היות שבהר לא ניתן לקיים חקלאות - הוקצו לקיבוץ אדמות בעמק געתון ובעמק כברי.
העניין העיקרי בו עוסק הספר הוא תיאור ההווי בבית הילדים, והקשר הרופף למדיי עם עולמם של ההורים, ושל המבוגרים בכלל. הכותבת מספרת על שני יקומים נפרדים - יקומם של הילדים, ויקומם של המבוגרים. הורים מבקרים את הילדים לזמן קצוב בערב, וכל שאר היממה הם פרודים לחלוטין.
חברת הילדים היא מעין קיבוץ לעצמו עם חדר אוכל משלהם, ישיבות פנימיות וניהול עצמי. א"ד גורדון איננו מוזכר בספר, אבל רוחו מוחשת בהווי הקיבוצי: העבודה היא האידיאל של הקיבוץ ורק על-פי שיאים בעבודה והצטיינות בה מודדים את ערכו של החבר. ופה נחשף חוסר השוויון בין המינים בחברה שחרתה על דגלה שוויון בכל: רק מי שעובד בשדה או במטע הבננות זוכה לשבחים, ואילו את הנשים והנערות משבצים בדרך-כלל במטבח ובחדר הילדים - שם אין קנה מידה לבדיקת נורמות עבודה. וכן, בעבודות הנחשקות יש רוטציה בין תאבי הג'ובים, אבל יש עבודות "נחותות", כמו קילוף תפוחי-אדמה, שאין בהן כל רוטציה מעולם.
בעקבות ההערצה למצטיינים בעבודה, נוצר בקיבוץ מעין זלזול סמוי בלימודים - בקיבוץ לא צריכים מלומדים - צריכים ידיים עובדות. ילדים בורחים משיעורים, ויש לכך הבנה מצד המורים והמבוגרים. הדוברת עצמה פרשה מצרפתית, מתמטיקה ופיזיקה, והיא מעידה על עצמה שאפילו אנגלית, שכאילו למדה, לא הספיקה לה כאשר ביקרה באנגליה. מכיתה ז' ועד כיתה י"ב שהתה הדוברת במוסד החינוכי "אשרת", מוסד בו למדו נערים ונערות מהקיבוצים עברון, שמרת, געתון ויחיעם, ומתיאורים שבספר עולה כי הייתה הפקרות לא קטנה במה שקשור למשמעת לימודים - נערים גנבו ממתקים מהמועדון, השתוללו לאחר ששומרת הלילה הייתה עוזבת, ברחו משיעורים, בילו בנהריה ובחיפה, והיו בנות שנכנסו להריון ונשלחו להפיל - לעיתים מספר פעמים. אחרי הצהריים כל בעלי התפקידים המבוגרים היו עוזבים את המוסד, והמבוגר היחיד שנשאר היה שומר הלילה, עולה מארגנטינה.
ואני באמת תמה על ההזנחה הזאת המתוארת בספר בפרוטרוט - בנעוריי למדתי מספר חודשים בקיבוץ גבע שבעמק, ואני זוכר את הרצינות הגדולה שבה לימדו ולמדו. המורים שלי היו מיכל גור-אריה (אימה של דליה רביקוביץ'), יהודית שמחוני (אמו של האלוף אסף שמחוני שנפל בהתרסקות מטוס), נחמן רז (לימים יו"ר ועדת החינוך של הכנסת). אותם חודשים שלמדתי בקיבוץ נחרטו בזיכרוני כדוגמה לאיך חינוך חייב להתנהל.
הדוברת מקפידה לתאר נקודות אור בחינוך שקיבלה בקיבוץ ובמוסד החינוכי: אומנם הלימודים היו כמעט וולונטריים, לא היו בחינות, ובוודאי לא בחינות בגרות, והאפיק העיקרי שאליו היו מנותבים הצעירים היה נתיב העבודה, אבל הקיבוץ והמוסד החינוכי הפגישו אותם עם כפרים ערביים, עם מושבים דתיים, עם העולם העירוני.
הדוברת עצמה התנדבה לשנת י"ג להדריך בקן של השומר הצעיר ברמת-גן. הפתיחות הזאת תיזקף לזכותו של החינוך הקיבוצי, בעיקר של השומר הצעיר הסוציאליסטי האדוק והסולד מכל סממן דתי. מדהים היה לקרוא שבביקור הנערים בכפר הערבי טמרה בהגיעם לכיתה יוד - למדו לראשונה (שם!) שיר של ביאליק (עמ' 158).
שני צעדים דרמטיים שמבצעת הדוברת בספר אינם מוסברים כל צורכם, והקורא נשאר ללא מענה: יעל (הדוברת) מחליטה להשתחרר מצה"ל על סעיף נפשי, למרות שהיה לה ג'וב נכסף - אחראית על גינון המחנה, ג'וב שהשאיר לה זמן פנוי בשפע. מזהירים אותה שזה יהיה כתם לכל חייה, והיא בכל זאת מחליטה להשתחרר מהשירות (עמ' 194). הצעד הדרמטי השני היה לבגוד בקיבוץ ולעבור לעיר (עמ' 203 ואילך).
אין בספר הסבר מניח את הדעת כיצד צעירה שספגה את ההווי הקיבוצי עם חלב אימה (שהייתה חייבת לעזוב את בית הילדים לאחר ההנקה...) מחליטה על שני צעדים מהופכים לחלוטין לאתוס הקיבוצי. ייתכן ששם הספר מרמז על פתרון החידה הזאת: חשבנו שאנחנו העתיד - עולם סוציאליסטי ללא מעמדות, עולם אוטופי לחלוטין - חשבנו שאנחנו חלק מהעתיד הזה, אבל התפכחנו - היינו העתיד, ולא נהיה עוד.
אציין עוד שני מאפיינים לכתיבה של יעל נאמן בספר זה: רוב הספר כתוב בגוף ראשון רבים. הרי דוגמה אופיינית: "עבדנו, ניגנו, הצגנו, רקדנו, כתבנו בעלון, הדרכנו, שוטטנו בלי סוף... (עמ 138). "עמדנו בתורים לשירותים ולשתי המקלחות, בנים ובנות, צחצחנו שיניים, תחבנו את הרגליים לנעלי בית או לכפכפים, הכנו לנו נס קפה, והלכנו לכיתה... רגלינו נגררות על הרצפה, אנחנו נשרכים אחריהן. היינו הפוכים: צילנו הלך לעולם לפנינו. אנחנו דידנו מאחוריו. לא הצלחנו להתרכז בלימודים" (עמ' 140). מִסֵפֶר בעל מאפיינים אוטוביוגרפיים הציפייה היא הרי שהדוברת תכתוב בגוף ראשון יחיד, ואילו בספר זה "היינו העתיד" - כלומר, הגיבור הראשי הוא "אנחנו" - חברת הילדים כולה.
מאפיין שני הוא ריבוי המובאות: יש בספר קטעי עיתונות, קטעים מספרי עיון, ובעיקר ציטוט שלם של שירים של עודד בורלא.
לאה גולדברג, גבריאל פרייל וקדיה מולודובסקי. לא ברור מה הייתה מטרתה של המחברת כשהחליטה לצטט את השירים הרבים מתחילתם ועד סופם.
למרות פגימות פה ושם, עליהן רמזתי, הספר מעניין, ומזמין בהחלט תגובה של מחזיק בעט סופרים מבין חברי קיבוץ יחיעם.
ניתוח מקיף של כל ההיבטים ומסקנה: יש לבחון מחדש מרכיבים רבים בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
