האתרוג החדש של השמאל: ראש השב"כ

ציון דרך היסטורי נרשם ביום רביעי בתולדות העיתונות הישראלית. ראש השב"כ יורם כהן, הפך לגורו התורן של... (לא תאמינו!) של הבטאון הפלשתיני בשפה העברית, הארץ. האיש שהכיפה החשודה על ראשו הוציאה מדעתם את גזעני השמאל כאשר מונה לתפקידו כראש שרות הביטחון הכללי, תפקיד שהוא שק חבטות קבוע של כל נאמני תנועת השיחרור הפלשתינית, זכה למאמר ראשי חיובי בהארץ, שכותרתו לבדה ("להקשיב לראש השב"כ"), די בה כדי להגלות את עוצמת התלהמותו של העיתון.

אנחנו הרי מכירים את התיעוב המסורתי שבו מתייחס הארץ לכל מי שחשוד בעיניו כנושא דגל הציונות הדתית-משיחית-לאומנית-פשיסטית. עוד לא שכחנו את החררה שאחזה במערכת העיתון, כשהתמנה האלוף (מיל.) יעקב עמידרור, לראש המועצה לביטחון לאומי.

בניסיון נלעג להסתיר את שינאתו הפאתולוגית לכל לובש מדים בכיר הנחשד כמי שהאור הבוקע מן המוקטעה טרם נגלה לו, ולמנוע את המינוי, טען העיתון כי שומר שבת כמו עמידרור לא יוכל למלא את תפקידו כהלכה, אם יוזעק לדגל בשבת...

אז מה קרה לפתע, שהעניק ריהביליטציה סוחפת ליורם כהן? ההסבר הוא כפול. ראשית, הדברים שאמר יום קודם בישיבת ועדת החוץ והביטחון ולפיהם "אבו-מאזן לא מעוניין בטרור וגם לא מוביל לטרור, גם לא מתחת לשולחן", העניקו, לדעת העיתון, תעודת יושר מפתיעה של ראש השב"כ לאבו-מאזן, הנחשב בשנים האחרונות ליקיר השמאל בישראל.

שנית, וזה כמובן לא פחות חשוב בעיני הארץ: בדבריו, סתר למעשה ראש השב"כ את טענותיהם החוזרות ונשנות של ראש הממשלה נתניהו וכמה משרי הימין, כאילו ההסתה האנטי ישראלית שמוביל אבו-מאזן, היא האחראית הראשית לגל האלימות הפלשתינית הרצחנית בירושלים.

אמנם יורם כהן גם הוסיף הסתייגות משמעותית, כשהדגיש "אבל יש בציבור הפלשתיני אנשים שעשויים לפרש את דברי הביקורת שהוא מטיח בישראל במישור המדיני, כמתן לגיטימציה לביצוע פיגועי טרור".

אל חשש. מאמר המערכת של הארץ דאג לצנזר את התוספת המרשיעה הזו. היא הייתה עלולה לקלקל לו את כל קמפיין טיהור השרץ הפלשתיני והטלת כל האחריות של רצח החמישה בירושלים, על כתפי הצד הישראלי בלבד. על-פי המסורת הקבועה של העיתון.

"רצח חמשת הישראלים בפיגוע אתמול בירושלים הוא טרגדיה", פתח מאמר המערכת. כצפוי, הקפיד העיתון שלא לציין ואפילו ברמז, מי ביצע את הרצח. אנחנו הרי עוסקים במאמר מערכת יחצ"ני, נא לא לשכוח.

פלשתינים? הס מלהזכיר, הם הרי ידועים כשוחרי שלום-מיואשים ומלאי זעם. אפשר להניח בוודאות, כי אילו רצח זהה היה מתבצע במסגד, למשל, כבר הייתה זהותם היהודית של המבצעים נפרשת באותיות קידוש לבנה. אבל רוצחים פלשתינים? לא בבית ספרו של עמוס שוקן.

למה שאירע בבית הכנסת בשכונת הר נוף קורא העיתון "טרגדיה". טרגדיה?! סליחה, החמישה מתו מהרעלת גז בזמן התפילה? האם הם נהרגו כאשר ריצפת בית הכנסת קרסה? מגיפה פתאומית שמשרד הבריאות לא נערך אליה הפיל אותם חללים??

נו, טוף. ברור ששלומם של מתפללים יהודים בירושלים איננו בדיוק הנושא העומד בראש דאגותיו של הארץ. ולכן, אחרי שהוא מפרט את הסיבות האקוטיות לפרוץ גל האלימות בבירה ("ניסיונות נבחרי ציבור יהודים לעלות להר-הבית, פרובוקציות נדל"ניות של מתנחלים בסילוואן"; כצפוי, הפלשתינים כלל אינם מוזכרים בהקשר זה), מתמקד העיתון בעיקר. והעיקר הוא ניגוחו של ראש הממשלה נתניהו, שלדעת הארץ הוא המסית הבלעדי באזור וגם חוטא בכך שהוא עוסק בדמוניזציה "כלפי מי שאמור היה להיות פרטנר להסכם".

ראשית, מעניין לציין כי המושג "שלום" נעלם פתאום בלי הודעה מוקדמת, משיר השירים שמזמר הארץ לראש הרשות הפלשתינית. האם מדובר בשיכחה מקרית ונסלחת או שמא זוהי ראשית ההתפכחות? ימים יגידו.

שנית, אנחנו חשבנו לתומנו, שמי שמדבר על דמוניזציה, ראוי שיגיע לבימת הטיעונים כשידיו נקיות, שלא לדבר על-ידי איש המופת שהוא מיחצ"ן. ספק רב אם הכלל הזה תופס לגבי איש חסיד היה ושמו אבו-מאזן.

מי ששולח מכתב תנחומים למשפחתו של המחבל שהתנקש ביהודה גליק, ומתאר את הרוצח בפוטנציה כ"שאהיד" שחוסל ב"פשע מבחיל שבוצע על-ידי כנופיית הרוצחים הטרוריסטים של צבא הכיבוש הישראלי", אפילו חבורת מליצי היושר שלו מהארץ, לא תצליח לצרפו לרשימת חסידי אומות העולם.

מי שקורא, דווקא בשעה של מתיחות קשה לפלשתינים לצאת ל"יום זעם" במזרח ירושלים ובשטחים - איננו בדיוק פרטנר לשום הסכם.

מי שזורק לאוויר רווי אדי הבנזין בירושלים האשמות דמיוניות כלפי היהודים המתנכלים כביכול לאל-אקצה, וזוממים להורסו כדי לבנות במקומו את בית המקדש השלישי, איננו שותף לשום הסכם, אפילו אם יבסס את האשמותיו השיקריות על ראיות שיספקו לו דוברי השמאל בישראל או מוקיריו מחבורת הפירומנים הערבים בכנסת ישראל.

סמואל גולדווין (השם במקור היה גולדפיש), המפיק ההוליווודי האגדי, בן עמנו, נחשב בזמנו כאביהן מולידן של עשרות אימרות כנף שנונות (חלקן בכלל הודבקו לו), שכמעט כולן התמקדו בהשכלתו הפורמלית המוגבלת (לשון המעטה). באחת מהן צוטט גולדווין כאילו אמר: "הסכם בעל-פה איננו שווה את הנייר שעליו נכתב"...

מעניין, מי שהמציא את האזהרה הזו דווקא לא הכיר את אבו-מאזן.