במהלך למעלה ממאה שנות קיומה של הישות הלאומית היהודית שצמחה כאן מאז תחילת המאה ה-19, ישות שראוי לה הביטוי "המדינה שבדרך", נוצרו ונלחמו בחרי אף שני מחנות זה בזה. הם לחמו במאבק שהיה מלווה לא אחת גם בפגיעה פיזית של ממש. את מסלול ההיסטוריה הקצרה הזו, של תקומת העם היהודי בארצו, מציינים אירועים קשים כאבני דרך. במבט לאחור נראים ציוני דרך אלה כהזויים לחלוטין. עוצמת השנאה, התהום שנפערה חדשים לבקרים, אירועים, שנראו, כל אירוע בתורו, הרי גורל, איימו להפוך לבולעני ענק של התחייה הציונית, בעודה באיבה. בעודה זלזל עדין, החי ומפלס את דרכו אל אוויר העולם, בקושי רב. אלה היו צמתים קריטיים בדרך לכינון המדינה. שני המחנות לא יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם.
האמור במאמרו ההיסטורי של ז'בוטינסקי, "כן לשבור" על המשימה של שבירת ההסתדרות על-ידי המחנה הלאומי ב-1932 (!), הוגשם בכישרון רב (אבל גם בריכוך מה), 62 שנה לאחר מכן, ב-1994 על-ידי
חיים רמון, המפא"יניק האדוק (נאום הלוויתנים, למי ששכח). רצח ארלוזורוב ב-1933, הסזון הקטן והסזון הגדול, הסגרת אחים תחילה מהלח"י ואח"כ מהאצ"ל לשלטונות המנדט, הפגזת אלטלנה על-ידי
יצחק רבין ואנשיו במצוות דוד בן-גוריון, בחוף תל אביב ב-1948, ועוד אירועים קשים שלא ניתוחם מטרת הכתוב כאן. המאפיין הברור ביותר במאבקים הקשים הללו, שניטשו באופן קבוע בין שמאל לימין, ונבלמו על סיפה של מלחמת אחים, הוא נאמנותם המוחלטת של הניצים לאתוס הציוני.
לעיתים דווקא נאמנותם המוצהרת של שני הצדדים לרעיון שחציו היה אז בגדר חזון משיחי בו נאחז במיוחד הימין, וחציו השני, אמונה שאחז בה השמאל הציוני, כי דווקא במהלכים מעשיים ומדודים, כהתיישבות, בנית כוח צבאי וכו', תבוא העצמאות הנכספת. תכופות נראה האסון מתקרב בצעדי ענק. אבל בראיה היסטורית מתברר כי הכוחות הבולמים - המעשיים, היו חזקים מאלה הצנטריפוגליים - המשיחיים. למחרת הפגזת אלטלנה, עצר מנחם בגין את אנשיו שתבעו נקם. הוא הבין כי למרות המעשה החמור שעשה בן-גוריון, לדעתו, מלחמת אחים תהיה חמורה והרת אסון ממנו. איחדה את שניהם ההכרה כי כל אחד פעל אומנם באופן שונה לחלוטין, אבל מניעי כל אחד מהיריבים הקשים האלה היו ציוניים. הציונות הייתה בבחינת מכנה משותף, איתן וחזק, לכולם.
אלא שמצב פוליטי וציבורי יחיד במינו זה שייך היום לעבר. ארגוני שמאל מורדים באתוס הציוני ועל מרידה זו גאוותם. יש ארגונים המציינים מפורשות בכתובים, כי לא יהיה זה אסון אם מדינת ישראל תחדל מלהתקיים. והנה מתברר במבחן התוצאה כי לארגונים אלה נוסף בשנים האחרונות בן ברית מפתיע והוא ביהמ"ש העליון. ואני מדגיש: במבחן התוצאה!
המוסד החשוב הזה אף מצא אתוס חליפי: כבוד האדם וחירותו. האתוס החדש הזה, שבכבודו במקומו מונח, מחליף את האתוס הציוני מתוך קוצר ראות משווע של שופטים במערכת עשיית הצדק לדרגותיה, כולל ביהמ"ש העליון. זה האחרון, תוך שהוא מתעטף באצטלה של עשיית צדק לפרט, קובע בו-זמנית שהתנאי לעשיית הצדק האמור להיות שווה לכל נפש, הוא רק אם אותו פרט ימנה על מיעוט זה או אחר במדינת ישראל... ולא שייך ח"ו לרוב היהודי. אותו רוב מאבד שוב ושוב את זכויותיו בעומדו בפני המוטבים הנכבדים. פרופ' פרידמן, מי שהיה שר המשפטים והוא בעל טור בידיעות אחרונות מביא בראיון עמו שתי דוגמאות: "בשנות החמישים עברו חמישה חיילים את הגבול, "ביניהם אורי אילן ז"ל. הם נתפסו על-ידי הסורים ונפלו בשבי. חודשים אחדים לאחר מכן צה"ל, ביצע פשיטות וחטף קצינים סורים, עד שהסורים השתכנעו כעבור זמן לעשות חילופי שבויים. לעומת זאת, בג"ץ החדש אסר על מערכת הביטחון להחזיק "קלפי מיקוח". ניסו להחזיק כאן אנשי חיזבאללה שנפלו בשבי, במגמה לקבל מידע על הטייס הנעדר, רון ארד, אך בג"ץ התערב וקבע שאסור להחזיק בהם סתם, אלא יש לשפוט אותם ולאחר ריצוי עונשם, להחזיר אותם לצד השני.... "
ש. אז אי-אפשר יותר לקחת בשבי אויב?
"זה באמת כבר לא ברור... אם מדובר בקלפי מיקוח בלבד, אז כנראה, שלפי בג"ץ, לא".
"זו הפסיקה. אחר כך רצו להוציא חוק "עוקף בג"ץ" בעניין, אבל חששו שבג"ץ יפסול אותו. אז מאימת בג"ץ המחוקקים ריככו את החוק, ועוד פעם ריככו, עד שלא נשאר ממנו יותר מדי"
למעשה הפסיקה הקיימת פוגעת אנושות ביכולת המיקוח של הממשלה ובפעולה הבסיסית הנדרשת להצלת חיילים הנשבים על-ידי האויב. "דוגמה שנייה, ממשיך פרופ' פרידמן, היא "בעניין משבר הדיור. בשנת 2002 מנהל מקרקעי ישראל החליט להגיע להסדר עם קיבוצים ומושבים כדי לקבל מהם בחזרה את הקרקע ובתמורה לשלם להם סכומי כסף. כעת, עלתה השאלה: כמה לשלם? היו שאמרו מעט, היו שהגדילו את הסכום. העניין הוא שזה נושא למיקוח, לא לפסיקה משפטית. בכל אופן, מסתבר שהגיעו עם הקיבוצים והמושבים להסדר כספי מסוים, אבל ועדה של פקידים ומומחים ובעקבותיה היועץ המשפטי לממשלה קבעו שמדובר בסכום גבוה מדי, וכמובן הלכו עם זה לבג"ץ. מה אמרו השופטים? "היועץ אומר לכם שזה סכום גבוה מדי, אז אסור לכם לחתום כך את העסקה. ועוד הוסיף בית המשפט: "אנחנו לא יודעים על משבר דיור שמצדיק את העניין...". אז העניין נתקע בעקבות בג"ץ לעשר שנים".
שני נושאים שהובאו בפני בג"ץ בחודשים האחרונים מוכיחים כי ביהמ"ש העליון המשיך במלאכת המחיקה של האתוס הציוני, כך בשני מקרים זועקים לשמים. הראשון בבואו לדון בעניין מהגרי העבודה בת"א. במקרה זה הוא פסק פסיקה שנועדה לשמור על זכויות מהגרי העבודה בדרום תל אביב, בהעדיפו במפורש את האינטרסים שלהם על פני אלה של התושבים היהודים בשכונות הדרום. קרן אור בסאגה המשפטית העגומה הזו אפשר למצוא בדברי השופט עמית שהעיר כי "יש לתהות מהו "הקו האדום" המספרי שמדינה יכולה לשאת, ללא חשש לפגיעה של ממש בריבונותה, באופייה, בזהותה הלאומית, בצביונה התרבותי-חברתי, במבנה האוכלוסייה שלה ומכלול מאפייניה הייחודיים, וללא חשש לחוסנה ו"לשבירת מפרקתה" בהיבטים של צפיפות, רווחה וכלכלה, ביטחון הפנים והסדר הציבורי.
על-רקע דברים אלה, ציין השופט עמית כי בבואנו לאזן בין זכויות יסוד מול זכויות יסוד אחרות או מול אינטרסים חיוניים של המדינה, עלינו להיות ערים לנתונים, להערכות ולתחזיות, באשר יש מצבים בהם "הכמות עושה איכות".
אלא שחבריו לא שעו למילות התבונה האלו. ביהמ"ש החליט אחרת. התוצאה ידועה וחמור מכך. בעת כתיבת שורות אלו נראה כי הממשלה תיאלץ לסגור את מתקן חולות אחרי שהבג"ץ דחה גם את התיקון השלישי להצעת החוק שהממשלה הגישה. מסתבר ששכונות הדרום יוצפו בקרוב באלפי מהגרי עבודה נוספים. בעת כתיבת שורות אלו עדיין לא ידוע מה יהיה גורל התיקון הזה. כנגדו כבר הוגשה, איך לא, עתירה לבג"ץ ע"י גורמי שמאל וארגוני זכויות אדם. שוב מתברר כי טחו עיניו של ביה"ד, וכי איננו רואה כל בעיה בפגיעה באתוס הציוני שוב ושוב. וכך, כפועל יוצא מעיוורון זה, גם באזרחי ישראל. תושבי השכונות הללו מדורי דורות.
לאירוע השני קשורות הפסיקות נגד לוחמי צה"ל, גם אלה מהם שנפלו בקרב, במשפט התביעה שהגישו חבריהם, שניצלו מהתופת, נגד מוחמד בכרי, בגין עלילת הדם שלו, הקרויה ג'נין ג'נין". כאן נגלתה גולת הכותרת בהתנכרות המערכת המשפטית לאתוס הציוני. לוחמי צה"ל, בבואם לחסל קן טרור בג'נין, שגרם באינתיפאדה הראשונה להריגתם של מאות ישראלים, רובם המכריע אזרחים תמימים, נשים קשישים וילדים. בפסקי דין שנפסקו במהלך 12 שנים של התדיינות נדחו שוב ושוב תביעותיהם של הלוחמים לאסור על הפצת הסרט ועל הקרנתו, אף שבית המשפט עצמו הגדיר את הסרט כשקרי. בשם
חופש הביטוי, שיצר גן עדן לשקרנים מקצועיים במדינת ישראל, עלה בית המשפט על נתיב המוליך אותו לפסיקות עויינות באופן קיצוני לאתוס הציוני, ולחבירה הרמטית כמעט עם גורמי שמאל אנטי ציוניים. היועץ המשפטי לממשלה השלים מלאכה זו, כאשר פסק כי המדינה, כן, זו ששלחה את בניה לחרף את נפשם למען עם ישראל בקרב הזה, תעמוד ממול ולא תערער על פסקי הדין האמורים.
הרשימה עדיין ארוכה ולא נביא כאן את כולה. אחת המערכות המפוארות ביותר שהקימה מדינת ישראל, מערכת עשיית הצדק, כורתת במו ידיה את הענף המרכזי עליו היא יושבת, משום שהיא מאבדת את אמון הציבור, החיוני לקיומה כאוויר לנשימה. דווקא על הרשות המחוקקת, הכנסת, לפעול להצלתה מפני יצר ההרס והכוחנות של עצמה. חקיקה מתקנת, במיוחד במקרים כמו זה האחרון, חיונית לביצוע מיד עם כינונה של הכנסת החדשה.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
