מני מזוז ספג ביקורת על הסדר הטיעון ועל הראיונות שהעניק בפרשה
▪ ▪ ▪
בפרשת קצב ספג מני מזוז ביקורת חריפה מכיוונים רבים. היא החלה כאשר חתם על הסדר הטיעון ממנו הושמטו עבירות האונס, אם כי בג"ץ אישר את ההסדר ברוב של ארבעה שופטים מול שלושה. לאחר שמשה קצב חזר בו מן העסקה, החליט מזוז להאשימו גם במעשי אונס - וכאן נטען, בעיקר בידי ההגנה, שהוא דיבר בשני קולות, לאחר שבבג"ץ הצביע על חולשת הראיות לגבי האונס. מזוז טען, כי בזמן שחלף בין האירועים התחזקו הראיות; קצב אכן הורשע בעבירות אלו. ביהמ"ש המחוזי ואחריו ביהמ"ש העליון מתחו ביקורת קשה על ראיונות שהעניק מזוז בעיצומה של הפרשה, ובהם קבע קטיגורית את אשמתו של קצב.
השופטים מרים נאור, עדנה ארבל וסלים ג'ובראן דחו פה אחד את ערעורו של משה קצב על הרשעתו באונס, מעשים מגונים והטרדה מינית ועל חומרת עונשו - שבע שנות מאסר. נאור כתבה את החלק העיקרי בפסק הדין, ארבל עסקה בשאלת עדויות השיטה וג'ובראן - בשאלת העונש. השופטים קבעו שהמתלוננות היו אמינות, דחו את גירסתו של קצב ואת האפשרות שהתקיימו יחסים בהסכמה, ודחו את טענותיו בנוגע להתנהלות היועץ המשפטי והתקשורת - אם כי מתחו עליהם ביקורת.
ג'ורג' קרא (אב בית הדין), מרים סוקולוב ויהודית שבח היו השופטים במשפטו של משה קצב בבית המשפט המחוזי בתל אביב. הם הרשיעו אותו פה אחד בעבירות אונס, מעשים מגונים והטרדה מינית. קרא וסוקולוב גזרו עליו שבע שנות מאסר בפועל, בעוד שבח הציעה להסתפק בארבע שנים. בית המשפט העליון קיבל במלואה את הכרעת הדין של המחוזי וסמך את ידיו על דעת הרוב בנושא העונש.