ראשי שני מוסדות הנמצאים בפשיטה מוחלטת של רגל...
ראשי שני מוסדות אשר נמצאים בפשיטה מוחלטת של רגל
בעיני עצמם, אולם אך רק בעיני עצמם בלבד, מהווים השניים הללו עדיין דוגמא, מופת, לקלס, לחגיגות, לתודות, לתשבוחות, להוקרות, לתשורות, לתשואות, נושא להלל וכסמל
שמעון פרס ודורית בייניש הנם לכאורה, למראית-אולפן-איפור-תדמית ותרמית-עין בלבד
ראשי שני מוסדות אשר אמורים להיות מכובדים במדינת ישראל. הם אשר נושאים עבורנו, כביכול, לא זורים לנו בעיניים כבמציאות היום חול,
מטפסים במעלה-ההר ונושאים נס, את נס המדינה, את הדגל....
ראשי שני מוסדות מדושנים, נהנתניים, תועלתניים, נינוחים, בעלי מתק-שפתיים,
מלאי סיפוק רב ורוב נחת
כל זאת כאשר בעם רוח סוערת נושבת, רוח רותחת. רוח מכה, הולכת-גוברת.
רוח שחיתות, זילות ערך חיי-אדם, פיחות כבוד-אדם, רוח חרפה, בושה, כלימה, מתיחות.
סערה נוראה, עצומה וגדולה, במדינה מתפתחת. חברה בלב עין הסערה, חשה כמרקחת אומה אשר מ"מנהיגיה" אין לה מה כבר לצפות. רק לבכות. אומה מדרדרת מדחי-אל-דחי, מבכי-אל-בכי, אומה מושפלת-מדוכאת-מיואשת-נואשת-מיוסרת-סוערת-מצוורחת-רותחת. עוד רבות צופנת בחובה סערה, הרבה הפתעות מכינים קוסמים במטפחת.
במצב שכזה רק פוליטיקאים, רווי סיפוק רב ורוב נחת.
ראשי שני מוסדות אשר תם זמנם. חדל קורבנם.
חלפה מזמן תקופתם. אך עדיין מתכחשים הם לאמת. אינה מוכנים עמה להתעמת.
בזים, לועגים, מצפצפים, מתעלמים מן המציאות.
ממאנים להכיר בשינוי אדיר וכביר אשר חל. חושבים הם אותו בטעות לטעות.
מנותקים, מרוחקים, משותקים, מתנשאים, אינם חשים,
לא רוצים להרגיש כי מצבם, תודה לאל, ביש ומביש.
אינם משכילים להבין כי מאחוריהם כלל אינו ניצב, אינו עומד עם. עומד גולם אדיש, חוּשָם מתיש, אויל מחריש ומשריש, אטום, שופע טימטום, שקוע עמוק בנימנום.
האמנם לא קלטו זאת השניים ? לא הבינו זאת אף פעם ?
אכן לא הפנימו השניים, מכיוון שעסקו בזריית חול בעיניים,
לא השכילו להבין, לקלוט, לראות ולדעת כי קץ הגיע וסוף, סוף-סוף, לדרכם המקרטעת, צולעת.
מסכת נכזבת-כוזבת של "מורשתם", פועלם, תרבותם, "חזונם", תקוותם, עתידם הביא קץ לכבוד וחיי בני-אדם. מלאה ארץ, רוותה, (לא רק) בעטיים דם.
דרכם (אם לנקוט בלשון המעטה) הכה-לא-צלחה, לא-ברוכה, הלא-מוצלחה.
דרכם המייגעת, הפוגעת, הפוצעת, המשגעת באה סוף-סוף אל סופה..
כלום היית יוצא, בני, אתה האזרח, הלוחם, החייל, אתה אשר במלחמה עלול ליפול ולחזור חלל, אתה אשר מצר ואויב כלל אינך מפחד, אמור נא ואל תכחד -
כלום היית יוצא ללחום שוב ולהקריב נפשך וחייך גם היום עבורם ?
בעבור שמעון פרס איש אולפן-איפור ותדמית, להטוטן-תככן-תכססן, איש מירמה פוליטית,
הולכת שולל ותרמית או שמא ללחום היית יוצא בעבור דורית בעלת הבלורית ?
נשיאת "עליון" אשר בשעת חירום ברחו שופטיו מכל אחריות אישית, כשפנים בהריון.
אמור-נא ואל תכחד, בני, אתה החייל-החלל-אשר נפשו הקריב כגיבור, גבור תם.
ואל-נא בני, אל-נא תאמר: "ברם.."
כלום היית יוצא שוב ללחום בעד ארצך ? לחרף נפשך שוב בעבור מולדתך ?
בעבור רעיך, ידידיך, מוקיריך, חבריך ? בעבור מלחמה חסרת-פשר ומטרה ?
ואם היית עושה כן, ביודעך כי זה בא יום מותך, באומרך : "שמע ישראל"
עם מי מן השניים בוחר היית למות בצוותא ? למות עמם יחד ?
לצאת מעולמנו זה בהצלחה ? ב "אלוקינו, אחד!"
למות בביטחה. למות ביודעך כי על כולם בקרוב תגבר (מי אם לא) שכחה.
לזכות לקבל רק במותך את אשר הם זכו בחייהם.
כבוד, הוד
|
