ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, אני תפילה שהילדים שלנו יחוו צה"ל אחר ממה שחוויתי שתדע כל אם עבריה כי הפקידה את חיי בנה וביתה בידי מפקדים הראויים לכך
חדשות 12 נתנו במה מוגזמת למחאה נגד הממשלה, תוך פגיעה בטקס הדלקת המשואות הממלכתי במסך מפוצל לעצרת כיבוי המשואות בתאגיד פתחו שידור ב"כאן דיגיטל" לעצרת המחאה בשוני ובקול ישראל נמנעו...
לבטל את טקסי הזכרון הן יום השואה והן יום הזכרון לחיילי צה"ל. יום השואה יתייחד בי' בטבת.
יום הזכרון לחיילי צה"ל מיותר כי לכל חייל שנפל יש יום זכרון פרטי.
לא ידוע לי על ימי זכרון במדינות נוספות.
ההתחסדות החרדית סביב שלילת יום השואה בניסן תמוהה ביותר לאור העובדה שבימים אלו אנו נוהגים מנהגי אבלות על אבדן תלמידיו של ר' עקיבא.
נראה שחוסר יכולת בסיסי של העולם הדתי לחדש יום בלוח השנה העברי לציון מאורע כלשהו, והכפירה בכוחם של הציוינים הכויפרים לקבוע יום בעל ערך ומשמעות לאומית הם העומדים מאחורי ההסתייגויות הרשמיות מיום השואה מיום ירושלים ומיום העצמאות.
החלטת הרבנות שלא לייחד יום לזיכרון השואה מחוץ ללוח השנה הקיים, כאשר זכרון השואה נבלע היא תמוהה ביותר לאור השבר העצום שחוללה השואה, ואכן בעולם הדתי אבד זכרון השואה מעשרה בטבת ומפורים.
מי שמתעלם מהאומר העולה מהבלעת השואה בפורים ובעשרה בטבת, הוא אולי קנאי דתי אך לא איש אמת.
מצד שני אופיו של יום השואה חולל גם על ידי הציונות המדינית אשר ביקשה להעלים את המייחד היהודי של השואה בניתוקו מההקשר של שנאת היהודים הפתולוגית החוצה גבולות יבשות ותקופות.
ההתכחשות לייחודיות של העם היהודי, הביאה בהכרח לטשטוש הייחוד של שנאת היהודים ושל השואה כפועל יוצא שלה.
בעוד שכלפי פנים עסק זכרון השואה בגודל הזוועה בעיקר מנקודת ראותו של היחיד
כלפי חוץ הפך זיכרון השואה לקרדום פוליטי.
לאחר שנחשף כקלף מנצח במאבק על הלגיטימציה למדינת היהודים, הובאו אחר כבוד ראשי האומות למסדר ההשפלה של יד ושם. ממשבר לאומי של כאב ושבר, הפך זכרון השואה לבכיינות המבקשת הכרה בזכותינו מהאומות השפלות שעמדו מנגד או סייעו לצורר הנאצי במזימתו.
לא פלא שהמניפולציה קמה על יוצרה, וכיום נדרשת מדינת ישראל להימנע מלהגשים את חזון ה"לעולם לא עוד" שהתבקש מזכרון השואה כדי לשמר את הדימוי של השה התמים המובל לטבח, והראוי בשל כך לחסדי האומות.