|
|
|
יהונתן קלינגר
משקיעי קריפטו שמעוניינים להשקיע כספים ולשמור עליהם מאובטחים, קונים ציוד אבטחה רציני, אבל בסופו של דבר נופלים בהונאות אנושיות שגורמות לכך שכל הטכנולוגיה שהושקעה לא תהיה שווה כלום
|
|
|
|
|
אורי מילשטיין
פרוץ מלחמת העולם השנייה בהתקפת גרמניה על פולין; הפייסנות של צרפת ואנגליה כלפי גרמניה גרמה לתוצאה הפוכה; צבא צרפת היה חזק מצבא גרמניה אך התרבות הצבאית הצרפתית הייתה תבוסתנית; ניצחון...
|
|
|
|
|
דן מרגלית
לרוע מזלו של חליוה הכשל התממש בתקופת כהונתו כראש אמ"ן  עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
|
|
|
|
|
אלי אלון
תלמה חתומה על שירים רבים שהפכו לקלסיקות בתרבות הישראלית ונמנית עם יוצרי פס הקול המוכר והאהוב על רבים מילדי ישראל בעבר ובהווה
|
|
|
|
|
אמיר אביבי
המתקפה האירנית כשלה לחלוטין והעניקה למדינת ישראל הזדמנויות להבין את כוחה מול אירן, ליצור בריתות חשובות, לרתום את דעת הקהל העולמית, ולקבל חופש פעולה בעזה ובלבנון עם זאת, המתקפה גם...
|
|
|
|
|
יריב גוטמן
דוח פיץ' רובו ככולו מזהיר שוב ושוב מפני תרחיש אפשרי של ירידת הדירוג של ישראל, זאת בעיקר בשל האפשרות של הארכות המלחמה ובד בבד רמיזה שעל מקבלי ההחלטות בממשלת ישראל לעשות את הנדרש כדי...
|
|
הבלוגרים הנקראים ביותר ב- News1
|
|
|
|
|
מנכ"ל משרד הביטחון אייל זמיר (נולד ב-1960), איש צבא ישראלי, מנכ"ל משרד הביטחון.
|
|
|
|
|
|
|
אשת עסקים יעל אלמוג זכאי (נולדה ב-1963), אשת עסקים ובעלת הון ישראלית.
|
|
|
|
|
|
נושא התגובה |
|
שם הכותב |
|
שעה תאריך |
|
| 1 |
|
|
אהוד פרלסמן |
|
26/02/13 09:32
|
|
|
|
|
|
מנקודת המבט שלי, שאיננה מחייבת אותך, אספת אחת לאחת אבני חן, חרזת אותן למחרוזת, ולבסוף השלכת את המחרוזת לים. במשפט אחר משפט הוכחת גישה הגיונית, ובסוף כתבת: "יש מקום לניסיון רציני אחד נוסף, תחום בזמן, בטרם תפעל ישראל חד-צדדית במוצהר על-פי האינטרסים הלאומיים והביטחוניים שלה". בעיני זאת נראית גישה של שלום עכשיו או משיח עכשיו. למה דוקא עכשיו "נסיון אחד נוסף", ואחריו המבול. אני חושב שעלינו להבין שאנחנו נמצאים במאבק מתמיד ומתמשך שהחל לפני שנולדנו, ואת סופו לא נראה בעינינו גם אם נחיה 120 שנה. עלינו לעסוק הן בתחזוקה, והן בבנייה, וכך אנו עושים. "בקרירות ובנחישות" אמר ז'בוטינסקי, ובכך אני מאמין.
|
|
|
כתוב תגובה ל-
אהוד פרלסמן
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
רפי לאופרט |
|
26/02/13 15:08
|
|
|
|
|
האחרונה שאיננו מסכימים בכל. אבל אם הבנתי אותך נכון, אזי אנחנו מסכימים על הדוקטרינה ואיננו מסכימים על מה שנחוץ לעשות היה ויתברר שהמציאות מאובנת, והעיסוק הנוכחי בה סזיפי ועתיר נזקים.
אני מעריך שיכולותיה של ישראל מול הערבים טובות יותר בתהליכים דינמיים, וטובות פחות בתהליכים של שחיקה איטית ומתמשכת. בתהליכי שחיקה, יסוד האסימטריה הבסיסית בין צדדים שמתעמתים, פועל לטובת הגדול, העשיר, המרובה, והרגיש פחות להשפעותיה השוטפות של השחיקה.
ההישגים הישראליים המהותיים ביותר והמכריעים ביותר בכל תולדותיה של המדינה (ואפילו של המדינה שבדרך), הושגו "באיבחות חרב" תרתי משמע, וגם כאן כך כתולדה מהאסימטריה בין הצדדים.
עיסוקה האובססיבי של ישראל בסוגיית יהודה ושומרון כסוגיה שאין בה הכרעה על דרך חד-משמעית וחד-ערכית, שוחקת את החברה, את משאבי המדינה, את ההתנהלות המדינית ואת הלכידות החברתית זה דור שני ברציפות. חייבים להפסיק הקזת דם עצמית זו באמצעות הכרעה לאומית, שתתקבל בתוכנו בהליך דמוקרטי כזה או אחר, אם לא ניתן יהיה לקבלה בשיתוף עם הפלשתינאים בטווח הזמן הקרוב. מאחר וקווי המתאר שבנאום בר אילן של נתניהו, במיוחד בנושאי הביטחון המדיניות והלאומיות הם קווי מינימום אידיאולוגיים, וגבולות 67 הם-קווי הזיה מדינית וביטחונית במציאות הקיימת של המזרח התיכון ושל יכולתם ונכונותם של הפלשתינאים להתקדם לפשרה אמיתית, הסיכוי להסדר נמוך עד אפסי.
ישראל לא הציגה אף פעם עמדה נחרצת בשאלה עד מתי תסכים לסחבת פלשתינאית בהתחמקות מהכרעה ועליה לעשות זאת, ולו רק בכדי שלא תואשם ע"י ידידיה המוזרים ש"לא אמרה" זאת בפומבי. הצגה דיכוטומית לעת הזו היא לטעמי הדרך הטובה ביותר להעמיד בפני הפלשתינאים ומנהיגיהם ברירה חדה שבה עליהם להכריע על דרכם, מבלי שהכרעה זו נכפית עליהם ע"י מלחמה, שהיא תמיד האמצעי הגרוע ביותר והנבזי ביותר, גם כשהוא בא לידי שימוש בלית ברירה. (ז"א: מלחמת ברירה, בלית ברירה דוגמת מלחמת ששת הימים. מלחמה כזו תתחולל להערכתי אם יחמיצו הפלשתינאים את הסיכוי "האחד הנוסף" שהזכרתי לעיל ויחזרו כפועל יוצא מתסכול או כל תירוץ אחר לדרך האלימות נוסח האינתיפאדה השניה).
בפירוש אינני זורק לים שום מפתח. אני מציג שני נתיבי- התקדמות דיכוטומיים במקום התנהלות אמורפית חסרת תכלית וכיוון ועתירת שחיקה ובזבוזים כמעט בכל תחום. נתיב אחד הוא הסדר מוסכם, מבוסס על פשרות אמת (לא צד אחד מוותר והשני מסכים לקבל את הויתור תוך תלונות אינסופיות על כך שלא קיבל יותר...). ונתיב שני, שבו הצד הישראלי מפסיק להמתין ל"בוא המשיח" ומעצב את גורלו בעצמו; כלומר: עובר מהסתכלות מבוהלת ודאגנית לעבר מה יגידו בחוץ, לעבר התמודדות רצינית, מקיפה, ועקבית עם סוגיות הפנים והחברה. מגמה זו כבר התחילה להסתמן בבחירות האחרונות, ולהערכתי תלך ותתגבר. פוליטיקאים שלא יבינו זאת "יופרשו" לטובת אלה שיעדיפו הכרעות (לפעמים קוראים לכך מנהיגות) ותוצאות.
בכל מקרה אסור להתפתות להסדרי ביניים, ואסור לבזבז ולו גרגר אחד של נכסים טריטוריאליים ולאומיים מבלי להבטיח שאנו בנתיב שסופו הברור והמוחלט הוא סיום הסכסוך הישראלי-ערבי כולו.
עד כאן על קצה המזלג. פיתוח תסריטים אלה שלב נוסף, מוליך לעבר השלכות אפשריות של השינויים הפוליטיים והדמוגרפיים בישראל, השלכות מאזן הכוחות הבינלאומי המשתנה (החלשות המערב) על יציבות האזור, החזון האוטופי של הדמוקרטיות האיסלאמיות החדשות שסביבנו, מה יתחולל "מחר" באיראן, סוריה וירדן ו/או הפיכה חמאסית באיו"ש...
|
|
|
|
כתוב תגובה ל-
רפי לאופרט
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
אהוד פרלסמן |
|
28/02/13 09:52
|
|
|
|
|
|
בהתנתקות יצאנו מעזה עד המילימטר האחרון, גמרנו באבחת חרב את הויכוח הפנימי בתוכנו, ואמרנו להם המשחק נגמר: טיל אחד מעזה, ועזה תימחק. נפלו אלף טילים מעזה, ולא עשינו כלום. אז אפשר לעשות אותו דבר ביהודה ושומרון, ומה שלא נעשה לא יעזור כלום, וככל שאני יכול לחזות, יהיה רק יותר גרוע. מבחינה פנימית המאבק לדעתי אינו על יהודה ושומרון, אלא מאבק בין האליטה לבין האספסוף. ואני שייך ברקע לאליטה ובהשקפות לאספסוף, ונדמה לי שגם אתה, אם כי קצת פחות. כמו שכתבת, אנחנו לא יכולים להסכים בכל דבר.
|
|
|
|
כתוב תגובה ל-
אהוד פרלסמן
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
רפי לאופרט |
|
10/03/13 16:53
|
|
|
|
|
נביא גאולה לעם ישראל.
כשאני מדבר על מימוש העקרון שפשרה צריכה להיות מושתתת על יתנו - יקבלו; לא יתנו - לא יקבלו, אי אפשר לקשור לכך בשום צורה רציונלית את הנסיגה החד-צדדית מעזה. עזה היתה ההיפוך הגמור של עקרון זה, וגם ניסוי שהוכיח עד כמה הגישה של אירוע עזה רעה ושגויה.
אם נפעיל באיו"ש את גישת עזה, נפעיל את אותו עקרון כושל דרך מגבר פוליטי-אסטרטגי; התוצאה תהייה כמובן חמורה בהרבה.
האמת היא שאינני אוהב במיוחד סטיגמות ולא תיוגים ותגיות. נכון סיווגת כנראה אותך ואותי עפ"י מילון המונחים הישן של הפוליטיקה והחלוקה החברתית הישראלית, אבל עצם התיוג אינו מזיז לי כיום. אני מחפש מטרות ודרכי פעולה שמוליכות אליהן ברמת סבירות גבוהה ככל האפשר.
לכן, אינני פוסל מו"מ, אבל אינני מוכן להבטיח מראש שום דבר ואינני מוכן לפתרונות חלקיים, שמשמעותם לוותר על "חומר" תמורת "רוח פרצים". ואם אין מו"מ, אין צורך להמתין לו עד בוש תוך עצירת הנשימה, אלא לשנות סדרי עדיפויות ולפעול במקום שהדברים תלויים בנו ואפשר לפעול. אני בעד להגיד מה שאנו חושבים באמת, גם לעצמנו וגם לאחרים, בין אם זה נוח ובין אם זה פחות נוח, אך מבלי להשתטות. ישראל יכולה להיות בעד פשרת אמת, ועם זאת לסבור, ולהגיד זאת בפה מלא, שאבו מאזן אינו מעוניין בהסדר או אינו מסוגל להסדר, ולכן הוא אינו רלוונטי; לפיכך אנו פונים לדרכים חלופיות. אם אבו מאזן רוצה להוכיח אחרת, שיפסיק ל"שחק" ויבוא למו"מ בלי מחוות מקדימות, בלי תנאים מוקדמים ומתוך ידיעה שלא יקבל כל מה שהוא רוצה; בקושי יקבל אולי מחצית ממה שהוא רוצה... אבל זה מה שיש.
כך בכל התחומים שבהם חייבת ישראל לטפל בימים טרופים אלה, מפני שבהזנחתם סכנות שאינן נופלות מאי-שביעות הרצון של אבו מאזן וחסידיו מבית ומבחוץ.
|
|
|
|
כתוב תגובה ל-
רפי לאופרט
|
|
|
|
|
|
| 2 |
|
|
סתם אחד |
|
26/02/13 15:32
|
|
|
|
|
|
להתעלם כליל מאיומי האינתפדה.
להגיד ביד קשה (כולל אש חייה) על כל הפרת סדר.
להנהיג מדיניות של אפס סובלנות.
למחוק מהמילון את צמגד המילים "תגובה מידתית"
כל תגובה צריכה להיות כזו הנדרשת לקבלת שקט. אין לקשר בין
הפרת הסדר לבין התגובה מחינת עוצמתה.
בניויורק אפס הסובלנות להפרת סדר יתרה את אחת הערים הבטוחות בארה"ב
|
|
|
|
כתוב תגובה ל-
סתם אחד
|
|
|
|
|
|
|
