אוהדי ההתנחלות הערבית

ומכאן לפרסום באתר האינטרנט של הקיבוצים המצטט את ולנסי, ראש מועצת הגליל העליון, איש שמאל שפנחס ולרשטיין כרת עם מועצתו מעין ברית תאומים. ולרשטיין זכה מפיו למחמאות קשות לעיכול, ולא נותר אלא לתמוה, מה עשה פנחס כדי "להרוויח" שבחים מפוקפקים כאלה?

• "חבל להפסיד אנשים כמוהו בראשות המתנחלים, שטובת המדינה עומדת לנגד עיניהם לפני ארץ-ישראל השלמה..."
  
  "אני לא יודע כמה קיבוצניקים, שמבקרים את המתנחלים, היו מוכנים לעזוב את הבתים שלהם למען שלמות המדינה. למזלנו, אף פעם לא עמדנו במבחן כזה..."
  
  "אני זוכר שראשי יש"ע מנעו עימות עם הצבא, כשעמדו בראש המצעד שצעד במהלך ההינתקות מכפר מימון. אין לי ספק שבזכותם פונה חבל עזה די בקלות..."

האם פנחס, מגדולי החלוצים והבונים ביש"ע, נחה דעתו עכשיו כשנוכח לדעת שהצליח 'להתנחל בליבו' של אויב ההתנחלות?

והאם המחיר נראה לו ראוי?

חתרנים בלתי נלאים הקימו בארה"ב ארגון חדש, ג'יי-סטריט / J street שמו, שתפקידו להתחרות בארגון איפא"ק התומך בממשלות ישראל הנבחרות, להטות את היהודים ואת הממשל באמריקה לעבר מטרות "שלום עכשיו", למוטט את תמיכת יהדות ארה"ב בממשלת ישראל ולפצל את כוחה מול הממשל. ובמילים אחרות - ג'יי-סטריט הוא ארגון עוין בתחפושת כחולה-לבנה של שדולה, כביכול פרו-ישראלית.

ג'יי-סטריט עשה תרגיל. הוא שלח לארץ משלחת של חמישה חברי קונגרס דמוקרטים, לכאורה "תומכי ישראל", אך גם מזדהים לחלוטין עם העניין הפלשתיני. בראש המשלחת עמד מנכ"ל ג'יי-סטריט, ג'רמי בן עמי, בנם של יורדים. הארגון הזה, שיהודי ארה"ב מכירים אותו ורבים מתרחקים ממנו, מחפש לגיטימציה, ולכן ביקשו לפגוש את ראש ממשלת ישראל, שרים ונושאי תפקידים חשובים אחרים, כדי לחזור אחר-כך לארה"ב ולהעמיד פנים של גוף מקובל על הממסד הרשמי הישראלי: זאב בעור כבש, ואת עור הכבש הזה סירב סגן שר החוץ דני איילון לתת להם.

וכך התלונן בן-עמי, כפי שצוטט במאמר נלהב של אורי משגב בזכות הארגון, בעיתון ידיעות אחרונות (21.2.2010):

• "פגשנו את המלך עבדאללה ואת רה"מ הירדני, ישבנו עם סלים פיאד, ר"מ הרשות הפלשתינית, תודרכנו ע"י אנשי האו"ם ברצועת עזה, שוחחנו עם נציגי מועצת יש"ע ועם אנשי 'שלום עכשיו', ובאופן טבעי הגשנו בקשה להיפגש עם נתניהו וברק ולפחות עם גורם בכיר במשרד החוץ. זה לא קרה."

אי לזאת, הם כינסו מסיבת עיתונאים זועמת ונרגנת ואורי משגב במאמרו גידף את ליברמן כ"מחרחר הרס ומדון", והלין: "מחרימים את שוודיה, נורווגיה, טורקיה ועכשיו גם את ג'יי-סטריט".

אמר, ולא ידע מה אמר: מפני שאכן, ג'יי-סטריט שייך לרשימת המי הוא מי, שעוינותם לישראל היא שם דבר!

משגב מסיים את מאמרו באיום: "מעניין, מה יהיה להם לספר לחברם רם עמנואל, כשיחזרו לוושינגטון", ועל זה נאמר - אמור לי מי חברך, ואומר לך מי אתה.

לפרשה הזאת קדמה פרשה אחרת. ג'יי-סטריט קיים ועידה והזמין את שגריר ישראל לנאום בפניו. השגריר, בהוראה מלמעלה, סירב, וגם על כך הקימו כאן הם וחסידיהם בתקשורת צעקה גדולה. מפני שכשם שפגישות מתוקשרות עימהם והופעות בפניהם בונות אותם בדעת הקהל הכללית, כך הסתייגות גלויה של ישראל הרשמית מסכלת את תוכנית האב שלהם - לנצל תדמית חיצונית של פרו-ישראלים כדי לקדם את אובדן הגולן, את חלוקת ירושלים, את קריעת יהודה ושומרון, את גירוש המתנחלים, את סירוס צה"ל ואת שתילת הסרטן הפלשתיני בתוכנו.

ולכן מגיעה מילה טובה לשר החוץ ולסגנו, שלא נפלו בפח ואינם מתרשמים מקצפה ומלעגה של התקשורת העוינת ואפשרו רק לדן מרידור, המסומן בלאו הכי כשמאלן, לדבר איתם.

הכל טוב, חוץ מפרט אחד קטן ומרגיז. מי כן פגש אותם, בנוסף על "שלום עכשיו"? מועצת יש"ע! כך, לפחות, העיד ג'רמי בן עמי. עכשיו יוכלו לשוב לארה"ב ולחתור בעזרת חותמת הכשרות הזאת ביתר שאת לחורבן ישובי יו"ש ולהגליית תושביהם, ובתוכם כמובן גם המנהיגים שפגשו אותם - אם מחוסר מחשבה ואם מתוך יצר נלעג להוכיח למישהו, ואולי לעצמם, שגם הם "יפים", מתקדמים, רחבי אופקים ואפילו "נאורים".

למרבה הצער, זאת אינה תופעה מבודדת. באותו הגיליון של ידיעות אחרונות (21.2.10) פורסם, שראש המפד"ל ושר המדע והטכנולוגיה, הפרופ' דניאל הרשקוביץ, ביקר במוזיאון של מרכז רבין, שם קיבלה אותו דליה רבין. בספר המבקרים הוא רשם בין היתר: "סיפורו של יצחק רבין ז"ל, רב אלוף בצבא וחייל בצבא השלום, הוא סיפורה של המדינה".

מעבר לשימוש התמוה במילון הקנוני של השמאל - "חייל בצבא השלום" - מתבקשת השאלה, לאיזה "שלום" מתכוון הרשקוביץ? לשלום-אוסלו, שלום הבאת הטרוריסט ערפאת לארץ עם צבא מחבליו? לשלום שעלה לנו בלמעלה מ-1,500 נרצחים? לשלום-פלשתין וחורבן ההתיישבות? ואפילו לגבי רבין, בזה מתמצה כל מה שעשה - בשלום הכוזב והמדמם המאיים להחריבנו? מדוע לא הזכיר הרשקוביץ את רבין איש ההגנה, המפקד בפלמ"ח, רמטכ"ל ניצחון ששת הימים? ומה פירוש "סיפורה של המדינה": שלום-אוסלו הוא סיפורה של המדינה אליבא דראש המפד"ל?

עיוות דומה התגלה בכינוס שקיימו המועצה האזורית גוש עציון ומועצת יש"ע תחת הכותרת "יהודה, שומרון ומה שמסביב", אותו כינו "אסטרטגי וייחודי". הציטוט הוא מן הפרסום "גושפנקה", עיתונה של המועצה, בו התפרסם מאמרו של העורך אדם צחי, המשקף את הדיווח הרשמי של ממסד גוש עציון על הכינוס הזה. הרבה נחת לא ניתן לשאוב מן האירוע הזה, שלדברי מארגניו נועד "לקבל מידע, לדעת איפה אנחנו עומדים מבחינת העולם, מבחינת הציבור הישראלי".

דני דיין, יו"ר מועצת יש"ע, ציין בכינוס בסיפוק - "את היכולת שלנו לשמוע גם את הדברים שאנחנו לא לחלוטין מסכימים איתם". ואת מי הזמינו כדי לשמוע את הדברים האלה? את דן מרידור, השמאלן הקיצוני, את ארנון סופר, גודל מפיצי הפאניקה הדמוגרפית, את דן שיפטן המזרחן, יריב עיקש לתנועת ההתנחלות, וגם על נציג מן התקשורת העוינת, אהוד יערי, לא פסחו.

ומה היו דברי החוכמה שאנשינו יכלו להפיק מן האושפיזין האלה?

אהוד יערי סיפר להם שהפלשתינים אינם מעוניינים בהסכם ובמדינה, ולכן... יש לכפות עליהם הסכמה זמנית ל"שביתת נשק" באמצעות האמריקנים, המצרים והאירופים והעיקר שתהיה להם מ-ד-י-נ-ה! שאם לא נאלצם להקים לעצמם מדינה - אנחנו אבודים! מה היינו עושים ללא התובנה החדשה הזאת של יערי? שאם עד עכשיו זו הרשות הפלשתינית, על מעמדה הנחות וסמכויותיה המוגבלות, המציקה לנו וחותרת תחתנו, מעתה תעשה זאת מדינה, עם כל הכוחות והחסינויות שמקנה הריבונות. מה חידש כאן יערי לשאול גולדשטיין ולדני דיין? זה חדש בשבילם שיערי רוצה מדינה פלשתינית? הניתן לשמש בישראל כפרשן חשוב בערוץ טלוויזיה מבלי להטיף לפלשתין?

• [ראה גם: הפנטזיה המסוכנת של אהוד יערי]

אחר-כך שמעו את דן שיפטן, שהתנבא שכל הוויה פלשתינית עתידית תהיה אלימה וחסרת אחריות, ומסקנתו: להקים לידינו את המדינה הפלשתינית האלימה וחסרת האחריות הזאת, כי כל פתרון אחר יהיה גרוע יותר. וכדי לשמוע את האבסורד הזה כינסו את הציבור! שיפטן חידש עוד חידוש מרעיש, סנסציוני ממש, והוא - שיש לחלק את הארץ כדי שישראל תמשיך להיות "יהודית ודמוקרטית". אילולא הכינוס החשוב הזה, עוד היינו עלולים שלא להכיר את הטענה החבוטה והמשומשת הזאת של השמאל הקלאסי.

ואחר-כך השמיע ארנון סופר את ההגיג "שהזמן פועל לרעתנו מן הבחינה הדמוגרפית", ספקולציה שהופרכה מזמן.

מחבר המאמר בעצמו, אדם צחי, מסכם: "מי שציפה למסקנות מעשיות מן הכנס, חזר בידיים ריקות, על-אף שהמלים שנלחמו בו על זכות הבכורה היו בעיקר 'מדינה דו-לאומית' ו-'מדינה פלשתינית'". שאלה לצחי: מדוע "על אף"? אולי דווקא בגלל שהמילים היו 'מדינה דו-לאומית' ו'פלשתינית' חזר הקהל בידיים ריקות? וכי איזו בשורה ציפו המארגנים לשמוע מן ההוגים השמאלנים האלה, שעוד לא שמעו מהם בהופעותיהם האינסופיות בתקשורת שהינה נחלתם הבלעדית?

בעל המאמר מסיים את סקירת הכינוס במליצה הגובלת בצביעות. הייתה שם, לדבריו, "הקשבה המובילה להעמקה, אולי בבוא היום תבשיל לכדי פריצת דרך תפיסתית אסטרטגית". במטותא, מה "העמקה" יש בסיסמאות העייפות והשחוקות עד דק של השמאל הקיצוני, אפילו הן ממוחזרות ממרומי גוש עציון? מה תועלת הביא הכינוס הזה, לבד ממתן לגיטימציה לשמאלנות שפג תוקפה? אולי הרגשה טובה לאלה מבין חברינו שזקוקים להתחככות עם "אדוני הארץ" מממסד האליטות? האם עצם ישיבתם של אלה על הבמה במקומותינו עושה להם משהו, ולא חשוב שהם באים אלינו כדי לומר לנו ללכת לעזאזל?