צה"ל איננו עוד צבא העם

לפני שלוש שנים, במאמר שפרסמתי על ההשתמטות, טענתי שמהותו של צה"ל כצבא העם הולכת ומאבדת את משמעותה. הותקפתי על כך כי הרי לא תמיד נעים להביט במראה. לפי הנתונים שהיו בידי הבנתי שמשהו רע מאוד קורה לחברה הישראלית: מחד-גיסא צה"ל זוכה, בצדק רב, להערכה גורפת בקרב הציבור. מאידך, מספר המתגייסים הולך וקטן בקצב מדאיג מאוד, המשתמטים הולכים ורבים ומול התופעה הנלוזה הזו, קצרה ידה של ההנהגה בישראל מלהושיע. לא אסתיר שהיו רבים אשר הטילו ספק במהימנות קביעותיי, אפילו לעגו או השמיצו, כרגיל.

ראש אכ"א האלוף אבי זמיר חשף השבוע את מה שהיה ידוע לצה"ל מזמן אך נמנע מלפרסם זאת: 50% מכלל החייבים בשירות ביטחון אינם מתגייסים לצה"ל או אינם מסיימים את תקופת שירותם כחוק. אך גם נתון זה אינו מדויק, אפילו מטעה, היות והוא אינו כולל את האוכלוסיה הערבית. גם אם נתעלם מהערבים, המשמעות היא שמחצית האוכלוסיה מדירה את רגליה מחובת הגיוס. אז השאלה היא פשוטה: איך ניתן לבוא ולטעון שצה"ל הוא צבא העם? ואם לא די בכך, להערכת ראש אכ"א, שיעור המשרתים בעוד כעשור ירד ל - 40% בלבד. 60% האחרים יעשו חיים או יעשו לביתם, בו בעת שאחרים ישרתו את המדינה במשך שנתיים או שלוש שנים. לעניות דעתי, ראש אכ"א אופטימי מדי.

לנתונים אלה יש להוסיף גם את הנתונים החסויים שצה"ל מסרב למסור לגבי המשרתים במילואים. בהנחה שיש קורלציה בין המשרתים בסדיר לבין הממשיכים לשרת במילואים, המסקנה היא עגומה.
המגמה להאריך את גיל הפרישה בכל המגזרים עוברת גם על צה"ל. היו בעבר ניסיונות להאריך את גיל הפרישה אך כשלו. מי יתקע לידינו שבעתיד לא יצליחו קברניטי המשק לבצע רפורמה בצבא הקבע? אף אחד. רק לפני מספר שבועות נושא זה עלה לדיון שוב. אם הנחת היסוד היא שבסופו של תהליך, אנשי צבא הקבע יצטרכו לשרת עד גיל 52 ואולי יותר, לא מן הנמנע שרבים לא יראו עוד את צה"ל כמקום נוח לעבוד בו ויעדיפו אלטרנטיבות קורצות יותר. התוצאה היא, שעלול/עשוי להיווצר מצב שגם צבא הקבע יקטן בשיעורים משמעותיים.

לכל עם ומדינה אתוסים משלה המגבשים והמלכדים. גם לאתוס של "צבא העם" היה בהחלט מקום בישראל אך לדאבון הלב, היו מי שהזניחו אותו במשך שנים רבות, בין אם במישרין ובין אם בעקיפין. הפלגנות הפוליטית, הבחישה של אנשי צבא בפוליטיקה כול עוד הם במדים, טיפול כושל בתופעות שליליות בצבא, העצמת ה"אני" על חשבון הכלל, כול אלה הביאו אותנו למצב הנוכחי. מי שמשלה את עצמו שניתן להחזיר את הגלגל אחורה טועה ומטעה.

ההשתמטות היא "מחלה" מדבקת מאוד והקברניטים שלנו מסרבים להכיר במציאות. בסיסמאות נבובות לא נשיג שום תועלת. כל עוד אותו השליש מן החברה נושא על גבו את המשא הכבד מאוד הן בעבודה והן בצבא, אין סיכוי שנגיע רחוק. קברניטים ציניים, אחוזי טירוף של כוח ושליטה, המוכנים למכור כל ערך ובלבד שהם ישרדו פוליטית, לא יצליחו אלא לקלקל עוד יותר. מבלי להיכנס לפולמוס המתנהל כיום בישראל בתחום הכלכלי - החברתי, די לקבוע שהמצפן אבד, וכשאין רועה, הצאן הולך לאיבוד.

אם ניתן למצוא היגיון בפטור לערבי ישראל מלשרת בצה"ל, אין כל שמץ של היגיון באי - מחויבותם לשירות לאומי. לא כך הדברים לגבי האוכלוסיה היהודית. מי שמקדש פטורים, מתן אפשרות לשירות לאומי במקום שירות צבאי כאשר בין השניים אין אפילו דמיון, הוא האשם במצב ולא אחרים.

הגיעה העת לרביזיה עמוקה בתקפותו של אתוס "צבא העם" והתאמתו למציאות החדשה. תוכניות התעברות, סמינרים, ימי עיון וכד', לא יביאו לתוצאות המקוות. ערכים אינם נלמדים בשיעורים פרונטאליים או הרצאות מלומדות אלא נרכשים על-ידי תהייה והתבוננות ובדוגמה אישית, בעשייה יומיומית ובחינוך. לצערנו הרב, החברה הישראלית מקדשת את "ההפרטה", מערכת החינוך נושאת לשווא את שמה כי היא הפכה להיות מזמן ל"פס יצור" לציונים ותו לא והדוגמה האישית אינה מעניינת אף אחד. מאוד עצוב אך זו המציאות.