פסק דין: הלכת "אפרופים" בעינה עומדת

שופט בית המשפט העליון, אלעזר ריבלין, קבע כי אין ספק כי נכרת חוזה בין המדינה למגדלים והסכסוך הוא על פירושו בלבד. לדבריו, "תכליתו של מוסד החוזה היא לאפשר לפרטים שונים לכרוך את רצונם יחד ולהוציאו אל הפועל, באמצעות מתן תוקף משפטי להתחייבויות שנטלו על עצמם. הכרה במוסד החוזה היא מרכיב חשוב של ההגנה על חירות האדם". הוא ציין כי "אין חולק, כי מטרת העל בפירוש חוזה היא איתור אומד דעתם של המתקשרים בו. אין גם חולק, כי נקודת המוצא לפרשנותו של כל חוזה היא לשונו".

ריבלין הגדיר את לשון של החוזה: "כלי הקיבול" של אומד דעת הצדדים, ובתור שכזו היא מהווה הצהרה בדבר כוונתם המשותפת. "על בית המשפט לבחון הלוך ושוב את לשון החוזה ואת נסיבותיו החיצוניות, ובכפוף לחזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה, לאתר את אומד דעתם של הצדדים".

בכך עיגן למעשה ריבלין, בהסכמת רוב השופטים (תישעה מול שניים) את "הלכת אפרופים" שניתנה בביהמ"ש העליון בשנות ה- 90'. על-פי הלכה זו, לאחר שהפרשן (השופטים, במקרה זה, א.ח.) גיבש את אומד דעתם (המשותף) של הצדדים, הוא בוחן אם אומד דעת זה משתמע מתוך החוזה. אם התשובה היא בחיוב, יפורש החוזה על-פי אומד דעת זה, שבגיבושו שימשו בערבוביה נתונים הבאים מהחוזה ומחוצה לו".

"ענייננו בחוזה שנכתב על-ידי מי שאינם משפטנים וניסוחו קלוקל", מביע ריבלין את דעתו על אופן ניסוח ההסכם בין המדינה למגדלים. לדידו, העובדה שלא מדובר בחוזה נפוץ, כגון חוזה למכירת דירה, אלא בחוזה חריג "מחזקת את הצורך לבחון את הקשרו הכללי ואת נסיבותיו החיצוניות על-מנת ללמוד על כוונתם של הצדדים לו

הלכה זו עומדת לכאורה בסתירה לחוק החוזים, שקובע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". הלכת אפרופים קובעת, כי בכל מקרה יש לבחון את נסיבות חתימות החוזה, בעוד שחוק החוזים דורש זאת רק במקרה שדעתם של הצדדים לא מובנת מלשון החוזה.

המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון, השופט (בדימ.) מישאל חשין, כתב בדעת המיעוט כי לדעתו אמירתו של הנשיא ברק בפ"ד אפרופים לפיה "אין מילים 'ברורות' כשלעצמן" נתקבלה כפשוטה. בשל כך, נוצרה לדעתו גישה מעוותת לפיה לשון החוזה לעולם אינה ברורה והיא תמיד ניתנת לפרשנות.

פרשנות ברוח זו, כותב חשין, "אינה מקובלת". לדעתו, פוגעת היא "פגיעה חריפה בעיקרון חופש החוזים ובאוטונומיה של הצדדים לחוזה, שכן מציבה היא את בית המשפט כצד לחוזה תחת אשר יהא פרשן חיצוני לו". יתירה מזאת, לדעתו פרשנות זו גורמת היא לחוסר ודאות ויוצרת "תחושה או אוירה" שלפיה אף חוזה אינו ברור, הכול פתוח, וכל תוצאה ניתנת להשגה באמצעות פרשנות".

חשין הציע גישה מאוזנת יותר, לפיה הליך פרשנות ראוי של חוזה שבכתב יהיה הליך שבו "מתגלה אומד דעת הצדדים מן הלשון ומן הנסיבות גם יחד, שעה שהלשון זוכה לבכירות על פני הנסיבות".

עוד ציין המשנה לנשיא הפורש, כי גם גופי המדינה עצמם כתבו למגדלים כי הם חייבים בתשלום הפיצוי למגדלים. הוא הביא את מכתבו של מנכ"ל משרד החקלאות (דאז), יונתן בשיא, שכתב למגדלים כי הם זכאים לפיצוי מלא. "וכי דבריו של מנכ"ל מכהן של משרד ממשלה היו כרוח השורקת?", תהה חשין.

לגישתו של חשין, התנהלותה של המדינה לאחר כריתתו של ההסכם תומכת בגירסת המגדלים. לולא סברה המדינה כי חייבת היא בתשלום למגדלים, לא היתה הממשלה נדרשת להחליט באוגוסט 97 "לבטל את תשלום הפיצויים בגין ביטול מכסות יצור תפוחי-אדמה עקב פתיחת היבוא משטחי הרשות הפלשתינית...". אם סברה הממשלה כי הפיצוי למגדלי תפוחי האדמה תלוי ביבוא, וכי החוזה אינו מחייב אותה לשלם למגדלי תפוחי האדמה את יתרת הפיצוי, מה טעם החליטה לבטל את התחייבותה לשלם למגדלים את שנתחייבה לשלם להם? אין זאת אלא שהממשלה סברה - ובצדק כך סברה - כי מגדלי תפוחי-אדמה אמורים היו לקבל (בשנת 1998) את "התשלום הכולל" - כך נאמר מפורשות בדברי ההסבר להחלטה - וכי נדרשת היא לבטל את התחייבותה.

"בראותנו את החלטת הממשלה", כותב חשין בהחלטתו, "אין אפוא ספק בליבנו כי שני הצדדים - הן הממשלה הן המגדלים - סברו כי החוזה מזכה את מגדלי תפוחי האדמה בפיצוי ללא כל קשר ליבוא תפוחי האדמה מן הרשות, וזה היה אומנם אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים".

השופטת מרים נאור הצטרפה לדעתו של חשין וסברה כי "אם נניח לכל הראיות החיצוניות לחוזה ונתמקד רק בחוזה שבכתב", תיווצר למעשה נטיה לטובת המגדלים ויש לפסוק להם פיצוי.

כאמור, דעתם של חשין ונאור נדחתה בדעת רוב השופטים.