אלימות המשטרה ומעצרי השווא

כמוסד, המשטרה אינה הידידה הטובה ביותר של זכויות אזרחיות ופוליטיות. תפקידה לפגוע בחירויות של אחדים כדי לשמור על חירויות של אחרים.

אולם, אירועי השבועות האחרונים יוצאים מכל פרופורציה. המשטרה עצרה ילד בן עשר והחזיקה אותו במעצר שעות ארוכות, הכתה מפגינים בלתי אלימים מול בית הנשיא, שמה במעצר את כל חופשי הכיפות שיכלה למצוא ברדיוס של קילומטר מנתיבי איילון, הפליאה את מכותיה ברופא שהשתתף בצעדה נגד הגירוש ועיכבה אוטובוסים המובילים מתנחלים למבצע הסברה "פנים אל פנים". הבעיה אינה בכך ששוטרים הינם טיפשים, אלימים ונוהגים בשרירות לבב - אלו חלק ממאפייני התפקיד. הצרה היא שהאלימות, מעצרי השווא וההתנכלויות ממוקדים בקבוצת אוכלוסיה אחת - אנשי ימין ודתיים המוחים נגד תכנית הגירוש. המשטרה לא עצרה סתם כך ילד בן עשר בקרבת מקום החסימה של נתיבי איילון - היא עצרה את זה שחבש כיפה, לא כל מפגין זוכה למנת מכות, רק זה שמוחה נגד ההתנתקות, לא את כל חוסמי הכבישים מבקשים לעצור עד תום ההליכים, רק את אלה מימין.

לא מדובר במקרי אלימות והתנכלות ספוראדיים; הנגע פשה בכל מחוזות המשטרה. היקף התופעה וההתמקדות במתנגדי העקירה מהווים ראייה לכך שלא מדובר בתופעה ספונטאנית, הנובעת מטוב ליבם של כחולי המדים. הפעם מדובר בהחלטה, שהתקבלה ככל הנראה בדרג שמעל למפקד מחוז, המיושמת בקפידה, ביד חזקה ובאלה נטויה, בכל המחוזות.

אם מדובר בהחלטה, הרי מי שקיבל אותה עשה שיקול רציונאלי של עלות תועלת. בצד התועלת רשם וודאי את אפקט ההרתעה והדיכוי שמביאים המכות והמעצרים. לאלימות ולשרירות יש ערך מוסף - הן מטילות מורא על הציבור ועושות את מלאכת הדיכוי קלה יותר. מי שספג מכות פעם יחשוב פעמיים אם לצאת להפגין, מי שנעצר מעצר שווא, רק משום שמחה, יפחד לצייץ בפעם הבאה. בצד העלות רשם וודאי את החשש כי יופעלו נגד השוטרים המנגנונים האמורים לבלום את להט האכיפה היעילה: מחלקה לחקירות שוטרים, תביעות אזרחיות וביקורת ציבורית. כנראה משקלם של גורמים אלה לא היה רב במאזן השיקולים.

לצד התועלת הרבה שמפיקות הרשויות מאלימות שוטריהן, העלות היא נמוכה למדי, כי שלושת המנגנונים שנועדו לצנן את להיטותם של אוכפי החוק אינם מתפקדים.

המחלקה לחקירות שוטרים מהווה למעשה מנגנון לקבירת תלונות, בה מוצאות מנוחה נכונה מחוסר ראיות פרשיות רבות של אלימות שוטרים. המחלקה מערימה קשיים על הגשת התלונות, אינה עושה מאמץ רציני בחקירות ואינה ממהרת להביא את הגרסאות הסותרות של המכה והמוכה לבית המשפט. במקרה של מילה נגד מילה (מצב טיפוסי לאלימות, בין במשטרה, בין במשפחה), התיק נסגר מחוסר ראיות. ייטיב הקורא לתאר בעיני רוחו, כיצד כל שוחרי זכויות האדם וזכויות נשים היו מתקוממים לו גישה כזאת הייתה ננקטת בידי הרשויות לגבי תיקי אלימות במשפחה או אונס.

גם סעד אזרחי כנגד אלימות ומעצרי שווא עלול להיות קשה להשגה. כאשר שוטר עוצר עובר אורח - ילד בן עשר - בגין חבישת כיפה והמצאות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, הפיצוי שניתן יהיה לקבל ספק אם יכסה את שכר טרחת עורך הדין בתיק. גם מקרי האלימות, למעט אלה שנגמרים בנכות קשה ותמידית, ספק אם יזכו לפיצוי שיעלה על עלויות ההתדיינות הריאליות. ככלות הכל, לפרקליטות, הניזונה מכספי משלם המיסים, משאבים בלתי נדלים בהתמודדות עם משלם המיסים הבודד התובע את עלבונו בבית המשפט.

לכאורה, התקשורת ודעת הקהל היו צריכים לסתום את הפרצה בפיקוח על מנגנוני אכיפת החוק. זה מה שקורה כאשר אלימות המשטרה אינה ממוקדת בקבוצה אחת מבודדת ושנואה במיוחד, אלא מתפזרת על כל הקבוצות המרכיבות את החברה. כאשר לילד בן עשר חובש כיפה ולילד בן אחת-עשרה אוכל צ'יסברגר, שהוריו מצביעים מר"צ סיכוי שווה להיעצר באקראי, כאשר לאנשי שלום עכשיו ולמפגינים כתומי החולצות סיכוי שווה להקיא ממכות השוטרים בבטנם, הביקורת הציבורית, מצד המוכים והעצורים הפוטנציאליים, תבלום את ההשתוללות המשטרתית. אולם, כאשר מדובר בקבוצה שנואה במיוחד, מטרה לחיצי הארס התקשורתי, לציבור לא ממש אכפת שאלה סופגים מכות ונעצרים בניגוד לחוק על לא עוול בכפם. כפי שללבנים בדרום ארה"ב לא היה כל כך אכפת כאשר המשטרה הלבנה הפליאה את מכותיה בשחורים, כך אנשי שרון ולתומכי השמאל אדישים לעוצמת המכות שסופגים מתנגדי "ההתנתקות". התקשורת עיתים שותקת, עיתים מפרגנת על "נחישות" באכיפת "החוק" כנגד "הפורעים". חובשי הכיפות, המתנחלים והימין בכללותו הפכו לשחורים החדשים במציאות של ישראל 2005, חירותם הפקר, גופם שק אגרוף. כן, אנחנו "הכושים" החדשים.

אולם, מעצרי השווא ואלימות, פרי החלטה מגבוהה, אינם גזירת גורל. אפשר וצריך להתמודד עמם, אם לא באמצעות מח"ש, אזי בעזרת שני המנגנונים הנוספים הקיימים.

ראשית, חובה לתעד בקפידה את כל מקרי השרירות והאלימות ולהגיש בגינן תביעות אזרחיות נגד השוטרים. אי אפשר לעשות זאת באמצעות עורכי דין פרטיים, לכן גופים ועמותות המרכזים את הפעילות הציבורית של המחנה הלאומי חייבים להירתם למאמץ. לאחר שובי ארצה מהרווארד, אקדיש, בלי נדר, זמן ומרץ לאפיק פעולה חשוב זה.

לריבוי תביעות אזרחיות יש ארבעה יתרונות. ראשית, גם אם מערכת בתי המשפט תשתף פעולה ותחפה על השוטרים, ייאסף מסד נתונים גדול לגבי מקרי הפרת החוק בידי המשטרה, יישמעו העדויות וניתן יהיה לחקור את השוטרים בחקירה נגדית. לפחות אפשר יהיה להסתכל לשוטרים בעיניים. שנית, אם בכל המקרים השוטרים ינסו לספק לבית המשפט את אותו הסיפור, על "כוח סביר", על "חשד סביר" ועל "פעולות בתום לב", לא כל השופטים יאמינו לכל השקרים כל הזמן. ככל שיהיו יותר תביעות, כך יותר שוטרים יצטרכו לשקר ופוחת הסיכוי שהשופטים (שחלקם ישרים והגונים ואינם שפוטים של המערכת), יקנו את אותם השקרים כל פעם מחדש. שלישית, אם חלק מן התביעות תצלחנה, המחלקה לחקירת שוטרים לא תוכל להימנע מלחקור את אותם המקרים ולהסתתר מאחורי התירוץ של "חוסר ראיות". הגם שרף ההוכחה בדין הפלילי גבוה יותר, החלטה במישור האזרחי עשויה להוות בסיס לפתיחת חקירה, או להגשת אישום, פלילי או משמעתי. רביעית, ככל שיתבהר היקף האלימות המשטרתית ודפוסיה, כך יצטברו יותר ראיות לאופי המאורגן של האלימות וניתן יהיה לתור אחר קודקוד הפירמידה, זה שנתן את ההוראה. אי אפשר לעשות זאת בלי להביא את כל השוטרים והקצינים לבית המשפט ולחקור אותם על דוכן העדים.

שנית, צריך להקשות על המשטרה להתמקד בציבור הלאומי והדתי ולפזר בצורה שווה את הסיכון לספוג מכות ולהיעצר מעצר שווא. כרגע לשוטרים יש סימן מזהה מובהק לימניות ולדתיות - חולצה כתומה, כיפה סרוגה (או לא סרוגה). לכן, אפשר לעצור ולהתעלל בכתומי החולצות וסרוגי הכיפות באין מפריע, בין אם הם עשו משהו ובין אם לאו, בלא חשש שייעצר בטעות, חלילה, אזרח שמאלני וחילוני שומר חוק. כך המשטרה מתמקדת בציבור השנוא על ידי תקשורת, ופעולותיה, גם הבלתי מוצדקות, אינן מקימות מהומה תקשורתית. כי למי אכפת מדוס שנעצר לחינם ליד נתיבי איילון? מקרים אחרים של טעות משטרתית היו זוכים להד תקשורתי גדול יותר.

לכן, בפעילויות שיש סיכוי להיעצר בהן (כמו חסימת נתיבי איילון) כדאי שהפעילים יבואו בלא הסימנים המזהים המקלים על המשטרה לייחדם לצורך התנכלות - בלי כיפות ובלא לבוש כתום. כך המשטרה לא תוכל לעצור את כל חובשי הכיפות בסביבה, ואם תתחיל לעצור את כל החילונים שלא נראים לה ברדיוס של קילומטר ממקום החסימה - נראה כמה ילדים בני עשר היא תעז להחזיק במעצר. כך קיים סיכוי גדול יותר שמעשי השרירות והאלימות של המשטרה יפגעו לא רק בציבור המתנחלים סרוגי הכיפות השנוא, אלא גם באנשים "נורמטיביים" שזעקתם תמצא אוזן קשבת יותר בתקשורת.

צר לי לייעץ ליהודים יראי שמיים להסתיר כיפות במדינה יהודית. אולם, למשטרה, המלווה ברוח גבית התקשורת ומקריית הממשלה, קל מאוד לעשות את הציבור הלאומי והדתי בישראל ל-"כושים" החדשים. זו לא גזרת גורל, אפשר להתמודד עם זה ולא לאפשר למשטרה לאפשר למשטרה לרמוס חירויות בסיסיות של האזרחים. האם ציבור מתנגדי ההתנתקות יסכים לשמש בתפקיד "השחורים" - זה תלוי רק בהם. אז קדימה, תורידו את הכיפות ותתבעו.

• גרסה אחרת של המאמר פורסמה בעיתון "מקור ראשון".