שם: קרן גילרמן הראל
עיסוק: צלמת אמנותית
פורמט עבודה: צילום אמנותי תיעודי במגוון פורמטים: פילם, דיגיטלי, צבע, שחור לבן, אנשים, נופים, מופשט ועוד. בקיצור - נופי החיים.
רקע: נולדתי בשנת 1970, למדתי בתיכון עירוני א' בתל אביב, בעלת תואר ראשון בלימודי תקשורת והתמחות בצילום מגולדסמית' קולג - אוניברסיטת לונדון ולימודי צילום SCHOOL OF VISUAL ARTS בניו-יורק.
הפעם הראשונה שלי: אני מצלמת מאז שהייתי ילדה קטנה. תמיד אהבתי להסתכל על החיים מבעד לעדשת המצלמה ולהנציח רגעים במהלך חיי. ההתעסקות בצילום באופן מקצועי החלה לפני כ-5 שנים, בעקבות חשיפה ראשונה של עבודותיי בתערוכת צילומים בניו-יורק.
המוזה שלי: המצלמה והסביבה.
האם הצגתי תערוכות בעבר? אם כן אז איפה? הצגתי את עבודותי בגלריות נודעות בניו-יורק ובתערוכות ברחבי ארה"ב וישראל. ביניהן: סטפן סטאקס - ניו-יורק, קנדי סנטר - וושינגטון, אנדריאה מייסלין - ניו-יורק, בית האופרה - וירג'יניה, סטודיו אנדי וורהול - ניו-יורק, מוזיאון צ'לסי - ניו-יורק, תיאטרון גבעתיים, גלריית אוניברסיטת ת"א, פסטיבל האישה בתיאטרון חולון ועוד.
איזה אמנים/מוזיקאים/יוצרים/דמויות השפיעו על האמנות שלך? אני מאוד אוהבת וחשופה לתרבות ואמנות בכל התחומים, ויש לי מבחר עשיר של ספרי צילום. בין המשפיעים: סינדי שרמן, אנני לייבוביץ, הלמוט ניוטון, ריצ'רד אבדון, דיויד ביילי ומאן ריי.
האם האמנות שלך משמשת להעברת מסר, ואיזה מסר את מנסה להעביר? המוטו שמלווה אותי בצילומים הוא עיתוי וקומפוזיציה - לתפוס את הרגע וליצור תמונה ללא התערבות, להציג את הרגע כפי שראיתי בעיני, עם יופי, אופטימיות ותקווה, גם ברגעים פחות נעימים בחיים. לדוגמה, אני מתעדת בימים אלה חברה טובה שחלתה בסרטן, ואני מראה את הכוח, העוצמה, היופי והתקווה. חשוב לי לעורר עניין, סקרנות ומחשבה בצילומיי, אך באופן חיובי שנעים לצופה, ולא כפרובוקציה.
הצלחות בעבר או בהווה: אני מאמינה במקריות, ובלדעת לזהות הזדמנויות ולתפוס אותן בשילוב עם נחישות ועבודה כמובן. זה מה שהביא לי את הצלחותיי, כשהצגתי את העבודות שלי בתערוכות שונות בארץ ובחו"ל. אני מאוד רוצה להשתתף בתחרויות ולקבל הכרה על-ידי קרן מלגות כלשהי. לפני כשנה הצגתי בפסטיבל האישה בתאטרון חולון תערוכה משותפת עם השחקנית מיטל דוהן, ובימים אלה יצא לאור ספר צילומי נשים וטקסטים בהוצאת "גוונים" בחסות בנק הפועלים למען מעגל נשים בשיתוף עמותת לב אוהב.
איפה אני רואה את התערוכה הראשונה שלי? הצגתי במגוון תערוכות וביניהן תערוכות למטרות צדקה, אך הייתי רוצה להציג את מבחר עבודותיי בתערוכת יחיד בבית מכירות למטרת צדקה.
יצירה אהובה שיש לי בבית: היצירה הכי מופלאה בעיני היא יצירת ילד. צילומי שני ילדי, רון ויונתן, הם היצירות האהובות ביותר.
יצירה שהייתי מתה שתהיה לי בבית: יש הרבה, וביניהן גם עבודה שלי, אבל הייתי שמחה אם היה לי הצילום "דמעות" של מאן ריי משנת 1930. זהו צילום קלאסי של אמן אמריקני, שהתחיל את דרכו אצל אלפרד סטיגליץ ובהמשך התחבר למרסל דושאן. אחד מהיוצרים הרב-תחומיים החשובים והמשפיעים ביותר, שהפכו את הצילום למדיום אמנותי.
מוערכת בחיי או במותי: חיה, מנצלת את החיים ונהנית מהרגע, מעריכה את ההספקים שלי ולא מתעסקת עם שאלות קיומיות.
הקבר שלי: "מה זה השטויות האלו?", אבל אם חייבת לענות - אז בפשטות.
אמנות או למות? נו באמת. לחיות וליהנות!
